פרשה בפעולה

  
פרשת "בהעלותך" – הדרך משמעותית לא פחות מהיעד
 
 
פרשת "בהעלותך" עוסקת במספר נושאים חשובים ויפים השזורים זה בזה כמעשה אומן. בפסוקים הראשונים הקב"ה מורה לאהרון הכהן להדליק מידי יום את מנורת הזהב שבמשכן. רש"י, גדול פרשני המקרא, הסביר את הסמיכות בין הציווי הזה לאהרון לבין התיאור על חנוכת המשכן בפרשה הקודמת ("נשא") בכך ש"נחלשה דעתו של אהרון" על שום שהוא וצאצאיו לא הוזמנו להשתתף עם נשיאי השבטים המכובדים בטקס חנוכת המשכן עליה קראנו בשבת שעברה. לפי רש"י, הקב"ה ניסה כאן לחזק את ידיו את אהרון באומרו לו כי עבודתו חשובה הרבה יותר. אומנם הנשיאים התכבדו בהבאת הקורבנות בטקס החנוכה המרשים, אולם תפקידם במשכן היה חד פעמי, בעוד אהרון נדרש לשמש את השכינה כל יום מחדש. מדברים אלה אנו למדים כי העקביות וההתמדה חשובים הרבה יותר ממאורע חד פעמי, מרשים ככל שיהיה. כולנו נמשכים באופן טבעי ל"קרנבלים" חד פעמיים שמסעירים את חושינו ומוציאים אותנו מהשגרה האפרורית, אולם דווקא באותה שגרה מצוי הסוד הגדול של החיים. קל לכולנו הרבה יותר להגיע אל שיאים של התרגשות/מאמץ/נתינה/אהבה באירוע חד פעמי מאשר לשמור על אותה תחושה נעלה לאורך זמן. אהרון הכהן היה יחיד ומיוחד בזכות יכולתו להדליק את מנורת המשכן באותה התלהבות ותחושת קדושה בכל יום מחדש כאילו וזה היה יומו הראשון בתפקיד.
המשך הפרשה מתאר לנו את עמוד הענן ועמוד האש שליוו את העם ההולך במדבר כאות המוסכם בינם לבין הקב"ה בעת מסעותיהם בין התחנות השונות בדרכם לא"י. התורה מספרת כי לעיתים נמשכה חניית ישראל ליום או לימים ספורים ולעיתים נמשכה החנייה שנים, כל זאת על פי אות הענן. בעת תחילת המסע משה היה מכריז לקול החצוצרות את המשפט הבא (אותו אנו אומרים כיום בכל פעם שאנחנו פותחים את ארון הקודש בבתי הכנסת ומוציאים ממנו את ספר התורה): "קוּמָה יְהוָה, וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, מִפָּנֶיךָ". חז"ל מתייחסים למשפט זה של משה באומרם כי במקור הוא היה אמור להיות ספר תורה בפני עצמו מפאת חשיבותו הגדולה ולראייה הם מסבירים שבפרשה הוא נבדל על-ידי "נונים" הפוכות - הנו"ן בראשה הפוכה והנו"ן בסופה הפוכה. אם כך, מה יחודו של משפט זה? נראה כי התורה חפצה להדגיש בפנינו את החשיבות של עצם המסע שעובר העם בדרכם ממצרים לארץ ישראל. במקור מסע זה אמור היה להמשך שבועות ספורים, אולם מפאת חטא המרגלים הוא התארך ונמשך ארבעים שנה. ככלל יש שתי אפשרויות להגיע לכל מקום חפצינו, באשר הוא יהיה (רוחני וגשמי). הדרך הראשונה היא הדרך הפשוטה והקלה בה אנחנו משיגים את מטרתנו בנקל מבלי שהצטרכנו באמת להתאמץ ולוותר על משהו מהרגלינו ונוחיותנו. הדרך השנייה, אשר לרוב כל העולם מנסה להתחמק ממנה, היא הדרך הקשה יותר אשר מצריכה מההולך בה להתמודד עם מכשולים שונים ותנאים משתנים ולוותר על השקפת עולמו המקורית מתוך ההכרח להסתגל למציאות חדשה ומחייבת. למרות, ואולי אף בזכות, הקושי, נראה כי דווקא הדרך השנייה מחשלת את האדם ומצליחה להופכו לאדם חזק יותר המסוגל להבחין בניואנסים בין טוב לרע ולהתמודד עם המורכבות של החיים. רוב בני האדם חושבים על התוצאה המיוחלת של מעשיהם ולא שמים דעתם על הדרך המובילה אותם לשם. היהדות מחנכת אותנו שהמסע עצמו הוא היעד החשוב באמת והלקחים שאנחנו יכולים ללמוד על עצמינו תוך כדי ההליכה בדרך הם אוצרות שאל לנו להתעלם מהם. בכל מעשה ובכל אתגר יש מוסר השכל המחכה להילמד. כדי להתקדם באמת לא מספיק רק להגיע למקום חפצינו, אלא יש לפתוח את העיניים וללקט את כל אותן מתנות בדרך. (כפי שכתב ושר שלמה ארצי: "אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים - לא נגיע לארץ חדשה"). בני ישראל יצאו ממצרים אחרי 210 שנים עם מנטאליות של עבדים מושפלים ותלותיים. על מנת להפך את תפיסת עולמם ולהכשירם להיות ראויים להיכנס לארץ ישראל, המסמלת את החרות האולטימטיבית, היה עליהם לעבור לא רק מסע גיאוגרפי ממצרים לא"י, אלא גם מסע נפשי. ההליכה במדבר במרחב ניטראלי ופתוח תפקידה היה לסייע לעם לעבור שינוי הכרחי זה, ומשום כך חשיבותה הגדולה של הקריאה של משה לקום ולעבור מתחנה אחת לשנייה. עצם העובדה שהם לא ידעו האם הם יתמקמו לימים ספורים או לחלופין לשנים והם תמיד היו במצב נפשי ופיזי המוכן לתזוזה סייע להם להשתנות גם מבפנים.
בהמשך, הפרשה מגוללת בפנינו את סיפור החטאים השונים של בני ישראל במדבר. בתחילה היו אלה קבוצה של אנשים מתוך העם אשר החלה בהטחת האשמות כלפי משה. בהאשמות לא היו דברים של ממש, אלא ממש הקנטה סתמית שמטרתה הייתה ניסיון למציאת הצדקה לסור מדרך ה'. בדבריהם הם ביכו על טורח הדרך הארוכה במדבר וקשייה וטענו שעדיף היה להם להישאר במצרים. בהמשך, במה שכונה "פרשת קברות התאווה", ערב-רב מתוך העם החל להתלונן על המן הפלאי שירד מהשמיים והלין על כך שהוא רוצה לאכול בשר. לאותם אנשים היו עדרי בקר ובנקל הם היו יכולים לשחוט מהם ולאכול, אולם היה להם עניין מיוחד בעצם הקיטורים עצמם והסתת אנשים נוספים עימם. משני סיפורים אלה אנו למדים שמלבד העובדה שקיטורים ו"בכיינות" הם לא המצאה מודרנית שלנו, להיותנו סבלניים ומתונים חשיבות קריטית להצלחה של כל מהלך שאנו עושים בחיים. מי שמעוניין לחפש רשימת "אשמים" למצבו יוכל לעשות זאת בקלות, בעוד שדווקא היכולת לקחת אחריות על מצבינו ולהתעלות מעל קשיי הדרך מעידים על גדלות נפש.
במובן מסוים גם כיום החיים שלנו כיהודים דומים לאותם אבותינו שהצטרכו ללכת במדבר. חייו של היהודי המאמין רצופות עשיות, או לחלופין הימנעות מעשיות אחרות, הדורשות ממנו הקרבה ואמונה. מבלי להסתכל על התמונה הכוללת של החיים ועל היעד הסופי והמטרה שלהם ומבלי לסמוך על הבורא שמוביל אותנו בבטחה בדרך הנכונה, אותם עשיות ואיסורים יכולים להיתפס כעונש נוראי ואז וודאי שנרצה להתלונן ואף לבעוט במוסכמות, כאותם מתאוננים במדבר. אולם מי שמבין שחייו הזמניים פה בעולם הם רק חלק ממסע שלם שנשמתו עוברת וצפויה לעבור משכיל לראות בחייו חגיגה אחת גדולה של קדושה ושימחה.
נראה כי אותם מתאוננים, חרף כל הניסים שראו החל מיציאת מצרים ועד למעמד מתן תורה, פשוט לא השכילו להמתין בסבלנות לסוף המסע ולכן פרקו עול והתמרדו כנגד משה וכנגד ה'. המציאות מוכיחה פה, ובכל מקום אחר, שכל פעולה חסרת סבלנות בסופו של דבר אינה משתלמת. כל פעולה שנעשית מתוך לחץ, מתח או חוסר סבלנות בסופו של דבר לא מצליחה ויש לאחר מכן לעמול קשה יותר ולתקן אותה. הדבר היפה בסבלנות - שהיא תמיד משתלמת. דברים שמושגים בדרכי נועם ובהתמדה נשארים לאורך זמן רב יותר והאדם נהנה מהפרות שלהם. לצערנו, חוסר הסבלנות מתבטא לא רק כלפי הזולת, אלא גם כלפי עצמינו. רוב האנשים מוותרים מהר מידי על דברים שחשובים להם ושהם רוצים להשיג רק בגלל שאין להם את הסבלנות לחכות מספיק זמן ואת האמונה שזה יקרה בסופו של התהליך. רבים מאיתנו מתישהו לקחנו על עצמנו בהתלהבות לימוד של מיומנות חדשה - שפה זרה, נגינה בכלי מוסיקלי, חוג ספורט חדש, וכו' ולאחר שההתלהבות הראשונית שככה נשברנו וזנחנו את העיסוק הנחשק. רבים מאיתנו התחלנו לקרוא ספר או מאמר כזה או אחר, ולמרות שהם עניינו אותנו הפסקנו באמצע כי יכולת הריכוז וההתמדה שלנו מוגבלת. סבלנות היא המוכנות להקשיב למה שבאמת חשוב בחיים, ללמוד לא לבצע פעולות אגרסיביות ונמהרות מידי (לא כלפי הזולת ולא כלפי עצמינו) ולרסן את הדחף לבצע מעקפים חותכים ומהירים. מנקודת מבט נוספת ניתן לראות באותם קבוצת מתלוננים, שנפלו מדרגתם וניסו להפיל עימם אנשים נוספים, כחבורת אנשים אשר הפסידה במאבק הרוחני מול עמלק. מה היה פשעו הגדול של עמלק עד כי אנחנו מצווים עד היום "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹ-קים"? הפשט של הדברים הוא שאותו עם אכזר תקף את הקבוצות החלשות, שהזדנבו מאחורי המחנה, ושלא יכלו להגן על עצמם (כילדים, נשים וזקנים), משום שהצעידה הייתה להם קשה. פרוש נוסף ועמוק יותר מדבר על כך שעמלק הוא כוח שמקרר את ההתלהבות מההליכה בדרך הרוחנית של כל אותם אלה שעייפים ויגעים משמירת דרך ה' וכפועל יוצא מכך לא יראים ממנו. הכוח של עמלק הוא הטלת ספקות בנפש לגבי הדרך (עמלק בגימטרייה = 240 = ספק), ולכן הגדילו חז"ל וקבעו כי "אין שימחה כהתרת הספקות". ברגע שהדרך ברורה לנו ואנחנו מחוברים למשמעות ולפנימיות של הדברים (גם אם לא מבינים כל דבר ודבר) קל לנו הרבה יותר לצעוד בבטחה ובשלום, או כפי שטען ניטשה ואח"כ פיתח הפילוסוף היהודי האקזיסטנציאליסטי ויקטור פרנקל: "מי שיש לו איזה למה - יוכל לשאת כמעט כל איך".
מה מאחד את כל הנושאים שהובאו עד כה? לעניות דעתי, נראה כי בכולם עולה ומתבלטת הדרך שמנהיגי ישראל ובני ישראל כעם אחד וכפרטים בודדים בו היו צריכים לעבור במדבר בדרכם אל הארץ המובטחת. כל האנקדוטות הללו מדגישות את המהות של כל ספר "במדבר" כספר המתאר בפנינו את המסע הפיזי, אך חשוב אף יותר - הפנימי והרוחני, שבני ישראל עברו, ושאנחנו כבני בניהם אמורים להמשיך ולעבור בדרכינו להיותנו יהודים טובים ואמיתיים יותר. מאהרון הכהן אנו למדים כי כל עשייה אמיתית ומשמעותית מצריכה מאיתנו את יכולת ההתמדה והעקביות. אל לנו לחפש "אורות" גדולים ובזה להתנות את עשיתנו. שימחה אמיתית מושתת דווקא על מציאת הטוב והיפה בעשיות הקטנות והיום-יומיות, שכן שימחה כזו אינה תלויה בהכרח בעשיות חריגות או בריגושים גדולים כדי לעורר אותה. מעמוד הענן והכרזתו של משה אנו מבינים כי לעצם ההליכה בדרך חשיבות בפני עצמה. לכל מכשול ולכל עיכוב יש משמעות ואל לנו לנסות להתעלם מהם מתוך החיפוש דווקא אחר הדרך הקלה. ולבסוף אלה אותם מתלוננים טורדניים במדבר שמעשיהם מחדד לנו שאנו נדרשים לאורך רוח, אמונה וראייה רחבה של כל התמונה. לדיבור שלנו משמעות חשובה. אם אנחנו מוציאים מהפה דברי עידוד ודרבון אנחנו מחזקים את עצמינו ואת הסובבים לנו, אולם אם אנחנו עסוקים בקיטורים אנחנו מחלישים אותנו ואת הסביבה. כל יהודי הוא כור אטומי ועוצמתי מהלך ומי שמשכיל להשתמש בכוחות הנפש שקיימים בו (ובכולנו קיימים כאלה בשפע) על מנת לעבור את המסע הזה שנקרא "החיים" מתוך שימחה ואמונה זוכה לבסוף להגיע בגשמיות ובפנימיות לאותה "ארץ זבת חלב ודבש".
שבת שלום, ניר אביעד
 
 



לקראת יום ירושלים – שישו את ירושלים גילו בה

עם תקומת מדינת ישראל זכינו להוסיף ללוח השנה שני מועדים חדשים - יום עצמאותנו ויום שחרור ירושלים. בעוד יום העצמאות נחגג ברוב עם והדר, ברחובות הערים ובקרב שכבות נרחבות באוכלוסייה, לעומתו, יום ירושלים לא התפשט בקרב כלל הציבור ורבים וטובים כלל לא מודעים לקיומו או לסיבות שהביאו לקביעתו. מאמר זה ינסה לשפוך מעט אור על יום מיוחד זה ולהסביר מה כה קסום וקדוש בה, בירושלים, שמחבר אותה לנשמתו ולליבו של כל יהודי ויהודי כבר למעלה מ- 3000 שנה?
התפילות נענו!! 19 שנים חלפו מאז מלחמת העצמאות בשנת 1948, עת נבצר מכל יהודי להתקרב אל העיר העתיקה ואל הכותל המערבי, וכמעט 2000 שנה לאחר חורבן בית המקדש השני והתפוצה לגלות הנוראית – והינה שוב שליטה וריבונות יהודית בהר הבית.
היה זה ב-7 ביוני 1967, כ"ח באייר תשכ"ז, ביום השלישי למלחמת ששת הימים, עת הקיף כוח צנחנים ישראלי את העיר העתיקה.
מפקד הכוח, מרדכי (מוטה)  גור, פקד על החיילים ואמר: "אנחנו מתקרבים לעיר העתיקה. אנחנו מתקרבים להר הבית, לכותל המערבי. העם היהודי התפלל במשך אלפי שנים לרגע היסטורי זה. ישראל מחכה לניצחוננו. עלו והצליחו!".
ואכן, כוח הצנחנים הסתער בעוז ומתוך תחושת שליחות היסטורית. בתיאורים שלאחר הקרב רבים מהם סיפרו שהם הרגישו שהם לא לחמו שם לבדם. היו איתם דורות רבים של יהודים, שבמשך אלפיים שנות גלות וריחוק מהמולדת נבצר היה מהם להגיע למקום קדוש זה. יחד, כתף אל כתף, תמכו בהם ולחמו איתם מיליונים כה רבים,  אשר לאורך הדורות החלום על "ירושלים" הרעיד את ליבותיהם.
ואז, כפי שההיסטוריה מלמדת, לאחר קרב עקוב מדם פרצו ראשוני החיילים את קווי ההגנה הירדנים. הרב שלמה גורן, שהיה בג'יפ הראשון שנכנס מבעד לשער ציון ושהחזיק בספר תורה בידו לאורך כל המבצע, תקע בשופר, ומוטה גור דיווח שוב בקשר והפעם בקול חנוק מדמעות: "הר הבית בידינו!!". היה זה יום של גבורה ודמעות, כמו פגישה מחודשת בין אם לילדיה שלא התראו במשך שנים רבות. יום זה סחף את העם היהודי כולו בארץ ובחו"ל בפרץ אופוריה ובשמחה חסרת תקדים וזכה לאזכור קבוע ומיוחד מידי שנה ושנה.
 
מה כל כך מיוחד בירושלים שעיני כל העולם נשואות אליה? מדוע ירושלים מלווה את העם היהודי בחלומות, בתפילות, במאוויים, בשירה, בספרות, במדרש ובאגדה מאז היווסדה? מדוע נשמתו של כל יהודי לאורך כל הדורות נכספה לראותה?
פתרון לתעלומה מתחיל לפני כמה אלפי שנים. פסוק בפרשת "ראה" (דברים יב, ה) מורה לנו לעבוד את הקב"ה "במקום אשר יבחר ה'". ה"מקום" הזה הוא הר המוריה בירושלים (הר-הבית), מקום בית המקדש. בנקודה זו בדיוק התרחשו כמה מהאירועים הרוחניים החשובים בהיסטוריה – על פי אחת הדעות זהו המקום שבו הקריב נח קורבנות כשיצא מהתיבה, זה המקום שבו עקד אברהם את יצחק על המזבח, זה המקום שבו חלם יעקב על הסולם שמלאכים עולים ויורדים בו, זה המקום שכבש דוד המלך והפך לבירתו וזה המקום שבו הקים שלמה המלך את בית המקדש. כל אלה קרו במקום שבו בחר ה' וקשורים בקשר ישיר אליו ואל תכניתו עבורנו, עם ישראל.
גורשנו ממנה אינספור פעמים, אך תמיד חזרנו לירושלים, כשכמיהה מיסטית, ואולי אף גנטית, מושכת אותנו אליה באופן בלתי נמנע. השכל היהודי יודע שהבורא הוא אינסופי ואינו יכול להיות במקום אחד בלבד, אך הלב מרגיש שהוא שוכן בירושלים. משחר ההיסטוריה קיימת ברית נצחית בין העם היהודי לבין עיר זו, ועל כך מעידים אנו בפסוק: "אם אשכך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים קלז).
מעמדה המיוחד של העיר ניכר היטב בדברי הנביאים ובדברי חז"ל. על ירושלים לחמו במשך הדורות וסביבה נרקמו אגדות ונכתבו שירים ופיוטים. דוד המלך אמר על ירושלים: "יפה נוף משוש כל הארץ", ואילו שלמה המלך המשיל: "יפה את רעייתי כתרצה, נאוה כירושלים" (שיר השירים ו). על יופייה העידו חז"ל באומרם: "עשרה קבין של יופי ירדו לעולם – תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו, ואין לך יופי כיופייה של ירושלים". חכמים אמרו שהיא "אורו של עולם" ובמדרש נמנו לה שבעים שמות.
מסיבה זו כולם רצו לקחת אותה מאתנו (לצערנו עד עצם היום הזה...). מי לא קינא בנו וניסה לשים את ידו או רגלו בעיר ואיזה עם ישב בצד והניח לנו לחיות כאן חיים נורמליים? הפרסים, היוונים, הרומאים, הביזנטיים, הצלבנים, הממלוכים, העותומאניים, הבריטים, הירדנים – כולם ניסו לנכס לעצמם את נקודת החיבור האמתית של הקב"ה עם העולם ובסופו של דבר, ולמרות הכול – אנחנו עדיין כאן. 
 
עבור האדם המאמין השם "ירושלים" היא כמעין מילת קוד שנתן לנו הקב"ה המסמלת את כל החיובי והנכון שאנו מייחלים עבור עצמנו ועבור העולם כולו. מסיבה זו קיום אורך החיים הדתי מזכיר לנו בכל יום כמה פעמים את ירושלים ובכך שולח לנו מסר ותזכורת להבדיל בין העיקר והטפל ובין הטוב והרע בחיינו. כאשר יהודי מתפלל מחוץ לישראל הוא מכוון את עצמו פיזית ומנטאלית כלפי ישראל וכאשר הוא מתפלל מישראל הוא אמור לכוון את עצמו לכיוון ירושלים. בכל אחת משלושת התפילות בכל יום אנחנו מזכירים את ירושלים ומייחלים לבנייתה, בתפילת "תחנון" אנו מבכים את מצבה וב"ברכת המזון" אנו מברכים אותה. המגדילים לעשות קמים בכל לילה ואומרים את "תיקון חצות" שמוקדש כולו לירושלים. מעבר לכך, בכל שמחה ואירוע מיוחד, כדוגמת אירוסין, שוברים צלחת לסמן בזה כי אין השמחה שלמה כל עוד בית המקדש טרם נבנה בשלישית, ובנישואין מתחת לחופה שוברים את הכוס ושמים אפר על ראש החתן באמרנו: "לשום לאבלי ירושלים פאר תחת אפר". גם כאן בעיצומו של רגע גדול ומרגש זה אנו זוכרים ונאמנים לעיר בירתנו.
 
האיחוד בין חלקי העיר המזרחים למערבים, שארע במלחמת ששת הימים, הוא עוד חוליה בשרשרת ארוכת הימים של אחדות ירושלים. אחד מתפקידה העיקריים של ירושלים הוא לקבץ את כל ישראל ולאחד אותם סביב רעיון ומטרות משותפים. כך היה שלוש פעמים בשנה בזמנים בהם בית המקדש היה קיים והמוני ישראל עלו לרגל ופגשו אחד את השני, וכך, בתקווה ובשאיפה, אמור להיות גם כיום כשכולנו נתגבש ונתאחד סביב הקדושה שירושלים מייצגת. מהבחינה הזו ירושלים היא לא רק ירושלים המאוחדת אלא היא בעיקר ירושלים המאחדת, כפי שכתוב באחד הפסוקים הנודעים שמתארים אותה בתהילים פרק קכב': "עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים, ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו".
התלמוד הירושלמי פירש משפט זה באומרו "עיר שחוברה לה יחדיו -  עיר שמחברת ישראל זה לזה", וחז"ל הוסיפו והסבירו כי להבדיל משאר חלקי הארץ, ירושלים לא נחלקה לשבטים והיא קניינה של האומה כולה.
עקרון זה זכה להתייחסויות והנחיות מעשיות מצד פוסקי ההלכה השונים לאורך הדורות. הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא ההלכה לפיה אסור להשכיר בכסף בתים לעולי רגל, וזאת משום שהיא אינה רכושו הפרטי של אף אחד, "אלא בחינם נותנים אותם להם ונכנסים לתוכם". ההקפדה על עקרונות אלו הביאו את המבקרים הרבים שהגיעו אליה להרגיש תמיד בני בית, חרף הצפיפות הרבה, כפי שגם אומרת הגמרא: "ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים" (מסכת יומא כ"א) . למרות שמאז הרבה מאוד השתנה, עדיין עד היום בשריד האחרון לכל הפאר הזה, בכותל המערבי של בית המקדש, ניתן גם כן לחוש מעין "כל ישראל חברים" עת יהודים מכל המקומות ומכל הגוונים, הצבעים והזרמים מתקבצים יחד באהבה להתפלל לקונם ולבקש רחמים על עמם.
לצערנו, למרות כל זאת, ולמרות התמונה האידאית שאנו רוצים לייחס לה, המתבונן בתולדותיה של ירושלים רואה שלא תמיד, אם לנקוט בלשון המעטה, העיר אכן "חוברה לה יחדיו". הפילוג והמאבקים לא היו רק בין היהודים  לבין שכניהם הלא יהודים, אלא, חמור ומצער אף הרבה יותר מכך -  גם בתוך הציבור היהודי פנימה, ויעידו על כך קירותיה הרצופים בפשקווילים וכרוזים, נידויים והחרמות. ההיסטוריה של העיר מעידה שבכל פעם בשלושת-אלפים השנה האחרונות כשהעם היה מפולג ומפוצל העיר "הקיאה" אותנו מעליה ושלחה אותנו לגלות כזו או אחרת. כשבמעשינו, מחשבותינו ורגשותינו אנו לא ראויים לקדושתה, אנחנו מוצאים עצמינו מחוצה לה. תובנה זו צריכה לשמש קריאת אזהרה לכולנו גם היום. המאבקים בין דתיים לחילונים, בין ימנים לשמאליים, בין אשכנזים וספרדים, וכו' וכו' רק מחלישים אותנו מבפנים. ניתן לראות כיצד גם היום אויבינו (המוצהרים, וכמוהם גם אלה שמתחפשים לידידים) מנסים לנצל את העובדה שאנחנו משוסעים כדי לסלק אותנו שוב מהעיר המהווה את הלב והשורש של העם. כמו כל דבר קדוש, כך גם ירושלים היא משהו מוחלט וטוטאלי -  ניתן לחיות בה חיים ערכיים ונעימים של שיתוף ואחדות, או לחלופין להיות מגורשים ממנה שרוטים וחבולים בגוף ובנפש.
ביום העצמאות חגגנו את הנס הגדול של עצמאותנו וחזרתנו למצב הטבעי והנורמלי של עם ישראל כעם ריבוני היושב בארצו. ביום ירושלים, לעומת זאת, אנו נקראים לעלות קומה ולהתחבר לתוכן הפנימי והרוחני של תהליכי הגאולה העוברים עלינו, ולחבר בחיינו את קדושת השכל והלב וקדושת המעשים גם יחד. יום העצמאות הוא יום ההולדת של המדינה, אך לשם מה נודלה בכלל מדינת ישראל? מה מטרתה ומה מגמתה? את התשובה נותן יום ירושלים – "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
יום העצמאות מבטא את הגאולה הפיזית-שלטונית-מדינית של האומה, אולם יום ירושלים מוסיף קומה ומבטא את הגאולה הרוחנית, שהיא תכליתה האמיתית של הגאולה הפיזית.  איחוד שני חלקי העיר וחזרתנו למקומות הקדושים פרושו ששבנו כעם למהותנו הפנימית העמוקה! כמובן שהמשימה לא הושלמה במלואה ואנו מחכים לבניין בית המקדש, אולם התהליך המהותי כבר החל.
 
לירושלים יש עשרות רבות של שמות במקורות היהודים, כאשר גם לשם "ירושלים" עצמו מספר הסברים שונים. אחד המרכזיים הוא שמדובר בצרוף המילים עיר + שלם. המילה שלם מקורה באותו השורש של שלום ושל שלמות, ובכך ירושלים קוראת לנו לממש ולהשלים את עצמינו עד שנגיע לרמת השלמות בחיי הפרט ובחיי הכלל. המעניין הוא שבחסידות המילה "ירושלים" מרמזת על המקום הפנימי, העמוק והקדוש ביותר שקיים בכל אחד מאתנו. כידוע, בכל אחד ישנו "ניצוץ אלוקה ממעל" שהוא ממש חלק קטן מהקב"ה בכבודו ובעצמו. כאשר אנחנו מסוכסכים עם עצמינו ומפנים עורף אל האמת האישית שלנו ואל האמת של הבורא, משמע שירושלים שבתוכנו נחרבת, אוהביה מושלכים לגולה וזרים שולטים בה. לעומת זאת, כאשר אנחנו מחוברים אל עצמינו ורגשותינו, יכולים להבדיל בין עיקר וטפל וטוב ורע ומחוברים לדרכו של הקב"ה, אזי ירושלים שבתוכנו נבנית ויש שלום בעולמינו הפנימי והחיצוני.  העיר ירושלים, וכמוה הנקודה בנפש ששמה "ירושלים", אם כך, הן המקומות בהן ניתן לחשוב אילו קונפליקטים בתוכי עדיין זקוקים ליישוב ולטיפול, וכל זבירושלים הבנויה" אנחנו שרים בסוף קריאת ההגדה בליל הסדר ובהזדמנויות משמחות אחרות. זה לא כסתם עוד שיר מורשת, ולא כעוד סיסמה שחוקה. מדובר באמונה, בתקווה ובתפילה בת ארבע מלים. זו תפילה הבוקעת מעמקי הנפש היהודית ועולה השמימה. תפילה לעתיד טוב יותר, בקשה לגאולה, בקשה לשינוי, לקירוב לבבות, להשראת השכינה, לחידוש ימינו כקדם.
טרם זכיתי לגור בה, אולם כל מכריי יודעים כי ירושלים היא אהבתי הגדולה. כשאני רוצה לאוורר את נפשי הדאובה, לנשום קדושה או סתם להלך כשיכור בסמטאות אני עולה לירושלים. שלוש-ארבע  שעות של אוויר הרים צלול כיין עם תפילה מעומק הלב בכותל ואני כמו חדש. לא רק הרכב שלנו זקוק מידי פעם ל"טיפול עשרת-אלפים" – גם הנשמה! הביטוי השגור "לעלות לירושלים" מעיד יותר מכל על אופייה של העיר ועל התהליך הרוחני שנדרש לעבור כל המבקר בה. אנחנו נדרשים לעלות, להתעלות, להיות מעל לרגיל והמוכר. אנחנו צריכים להיות טובים יותר כדי להיות ראויים להיות בין מבקריה וכדי לספוג את אורה.
ירושלים בעבורי זה מסע קולינרי בשוק מחנה יהודה (תוך התמקדות בדוכני החלבה המפתים...), סיור חנוכיות מאיר בסמטאות הרובע היהודי ובשכונת נחלאות, התפעמות מגן החיות התנ"כי הנפלא, קפה טוב באחד מבתי הקפה במושבה הגרמנית, סיור טעון בגרון חנוק מדמעות ביד ושם, התבשמות מהריח ומהיופי בגן הוורדים שממול הכנסת, שמיעת בליל שפות של תיירים מכל העולם, וכמובן קונצרט חזנות בבית הכנסת הגדול, השתתפות בשיעור תורה באחד מעשרות הכוללים הרבגוניים שבה ותפילה לילית בכותל בימים הנוראים. אבל מעל לכל אלה – ירושלים בעבורי זה התחושה ששם אני קרוב קצת יותר לקב"ה (אולי בגלל הגובה...) וששם נמצא באמת הלב.
לצערי, משיחות עם חברים ומכרים ומעלעול בעיתונים אני מרגיש שמעמדה וערכה של ירושלים מתחיל בשנים האחרונות מעט להישחק. לאט לאט רבים מאבדים את ההבנה ואת האהבה לירושלים ולקדושתה. כשיהודי אמר לפני מאה שנה בגולה את שמה הוא אמר זאת בעיניים מצועפות ובלב מלא געגועים וכיסופים עמוקים. כיום, ירושלים נתפסת כעיר של ממשל וכעיר של טיולים מבית-הספר היסודי וסיורי תרבות יום א' בצבא. התקווה הקטנה שלי היא שיום ירושלים המתקרב ומאמר זה יסיעו, ולו במעט, לפתוח צוהר להבנה ולהרגשה מה מקומה האמיתי של ירושלים צריך להיות בתודעתנו ובליבנו. צאו לטייל בה ומובטח שתחזרו עם מבט מאוהב בעיניים. באחריות.
יום ירושלים שמח, ניר אביעד J
 
 






 
לקראת ל"ג בעומר – אש אש מדורה
 
ל"ג בעומר בפתח ואם יערך סקר רשמי בנושא בקרב צעירים ומבוגרים כאחד, אין לי ספק שיום זה יזכה לרייטינג גבוה ויתפוס את אחד מהמקומות הראשונים במדד המועדים והימים הטובים האהובים עלינו ביותר בשנה. החגיגה מתחילה במלאכת איסוף העצים, עוברת דרך בהייה מהפנטת בלהבות המלחשות ומסתיימת בזלילת קרטושקס לוהט, שזה עתה יצא מהמדורה, ומרשמלו חרוך. אולם מעבר לכל אלה, נראה שהחיבור שלנו ליום זה עמוק הרבה יותר (בין אם במודע ובין אם לא) והוא קשור קשר ישיר לרקע ההיסטורי ולמאורעות שקרו ביום ה-33 לספירת העומר אי שם לפני כמעט 2000 שנה. 
מצווה מהתורה היא בשבעת השבועות בין היום הראשון של חג הפסח לחג השבועות לספור את הימים עם ברכה מיוחדת. הסברים רבים ניתנו למנהג זה, כאשר היפה ביותר, לעניות דעתי, הוא שכמו שחתן עושה לעצמו "טבלת ייאוש" וסופר בציפייה דרוכה את הימים מיום אירוסיו ועד ליום חתונתו המיוחלת, כך גם עם ישראל סופר את הימים מפסח ועד לשבועות, בה ניתנה לנו התורה בהר סיני בטקס שהוגדר כחופה בין הקב"ה ועם ישראל.
תקופה זו אמורה הייתה להיות תקופה שמחה מאוד, ובכל זאת ארע בה דבר מצער ביותר שבעטיו נהוגים מנהגי אבלות עד היום (כדוגמת איסור חיתון, שמיעת מוזיקה ותספורת) – מות עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא במגיפה מסתורית בגין מה שמכנה התלמוד: "על שום שלא נהגו כבוד זה לזה". ביום ל"ג בעומר, כשהכול היה נראה שחור משחור, נפסקה המגיפה והתגלה שרק חמישה תלמידים בלבד מבין האלפים הרבים נותרו בחיים.
 
ובכל זאת, למרות האסון ההוא, אשר לקחיו בדבר החובה לכבד ולאהוב כל יהודי באשר הוא אמור לשמש כאור לרגלינו גם היום, יום ל"ג בעומר נחשב לאחד הימים השמחים והמרוממים ביותר בשנה. הסיבה לדבר היא שביום זה בדיוק, כמה שנים לאחר אותו אסון, אור חדש של תקווה זרח בעולם. למרות מות התלמידים, ובאמצע כישלון מרד בר-כוכבא ברומאים האכזריים ששלטו באותם ימים בארץ, גילה התנא החכם והגדול, רבי שמעון בר יוחאי (אחד מהחמישה ששרדו), בפני קומץ תלמידים את סודותיו העל-טבעיים של "ספר הזוהר". על פי התיאורים, לאחר שהפך לאחד מהרבנים המובילים באותה התקופה, כשהגיע ליומו האחרון על פני האדמה (כאמור באופן פלאי גם כן בתאריך ל"ג בעומר), הוא כינס סביבו את תלמידיו וביקש מהם להקשיב היטב לדבריו. מהעדויות המתועדות עולה כי במשך מספר שעות הוא היה במצב נבואי, שימש צינור ישיר של העברת האור האלוקי ממנו למטה לעולם וחשף את הסודות המיסטיים העמוקים ביותר של התורה, במה שנאגד וקיבל את השם הכללי "קבלה".
 
ל"ג בעומר, אם כך, הוא היום שבו אנו חוגגים את חייו ופועלו של רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), מחבר ספר 'הזוהר' והראשון שגילה את עמקות הקבלה המכונה גם בשם "נשמתא דאורייתא" - נשמת התורה. ביום זה מאות אלפים עולים לרגל לקברו בהר מירון וחוגגים את הירושה והמתנה הגדולה שהוא השאיר לנו. המדהים הוא שהתאריך העברי של ל"ג בעומר הוא י"ח באייר – היום בו התחיל לרדת מהשמיים מן לבני ישראל במדבר. במובן מסוים יש קשר בין שני אירועים אלה – מתן שפע אדיר מלמעלה שמזין את הגוף ואת הנשמה כאחד. הנשמה, שאינה נתפסת בעין רגילה, מעניקה חיים לגופו של כל יצור חי. כך גם תורת הקבלה המפיחה חיים בתוך ה"גוף" של התורה. בעוד ציווי התורה מורים לכל יהודי את אורחות חייו היום-יומיים, הקבלה מגלה את המשמעויות הרוחניות שנמצאות, אך מוסתרות בכל מילה וחוק המוזכרים בתנ"ך, במשנה ובתלמוד. במשך דורות רבים הנשמה הפנימית של התורה הועברה ממורה לתלמיד ברמזים באופן פרטי ובודדים בכל דור זכו ללמדה. תורה זו משרטטת את המרחבים המרוממים והמזוככים של המציאות האלוקית, את תהליכי הבריאה, את יחסו של הקב"ה לקיומנו ואת המקומות החבויים הפנימיים של נשמת האדם. הכוח העצום שיש בה הופך אותה לחומר רגיש במיוחד, ולכן במשך שנים רבות אסור היה לגלות בציבור את תורת הסוד.
ניתן להיות שקועים לגמרי בפרטי הפרטים של לימוד הגמרא, או לדקדק בשמירת כל פרט מפרטי המצוות, אך באותו הזמן להיות חסרי חיים מבחינה רוחנית, כגוף ללא נשמה. תורת הקבלה יוצקת נשמה לתוך התורה והמצוות ומסבירה את המשמעות הרוחנית והפנימית העמוקה של כל מצווה.
 
תורת החסידות, אותה התחיל הבעל-שם-טוב והמשיכו רבים נוספים, לקחה את תורת הסוד המופשטת של הקבלה והתאימה אותה אל חיי המעשה והיום-יום. בלשון ציורית ניתן לומר שהיא ריעננה את אורח החיים של היהודי ו"הוסיפה רוטב ותבלינים טעימים לתבשיל" של קיום המצוות "היבשות". אין חולקים על כך שכל המצוות וההלכות קדושות ובעלות תוכן עילאי, אולם בזכות הדגש על הרובד המעשי של תיקון המידות ועבודת הנפש עליהן מדברות הקבלה והחסידות – קל לנו הרבה יותר גם כאנשים פשוטים להבינן, להתחבר אליהן ובסופו של דבר גם לקיימן.
הקבלה והחסידות נותנות ללומדיהן כלים להבין כיצד מטרת כל מצווה היא עיצוב אופיו של האדם, כך שעל-ידי ביצועה מושפע מוחו וליבו של המקיים אותה ומאפשרת להתקרב ולתפוס את תוכניתו וכוונתו של הקב"ה ביחס לבריאת העולם.
 
היכן כל זאת פוגש אותנו בחיינו היום-יומיים? סביב לימוד הקבלה מתנהל עד היום ויכוח מר. יש שמצדדים בדעה המסורתית שגורסת שלא ניתן ללמוד את ספר הזוהר "עד שלא מילא כרסו גמרא ופוסקים" ולא הגיע לגיל ארבעים, ויש שחושבים שבדורנו, דור הגאולה, אין מנוס מלהשתמש מיד ב"נשק הכבד" ולהתחבר לכוחותיו וסגולותיו של ספר זה.
בין כך ובין כך, כתב רבי נתן, עצם השתתפותנו בחגיגות השמחה  שנערכות ביום ל"ג בעומר - יום חשיפת הסודות ע"י רבי שמעון - מחברת אותנו לנשמתו של אותו צדיק ומקרבת אותנו לספוג מהאור הגדול של הקבלה.
 
מה שבטוח הוא שהאתגר המעשי של ל"ג בעומר עבור כל אחד מאתנו הוא לראות את האנרגיה הפוטנציאלית שבכל אובייקט ואדם ולא לתת לחזות החיצונית להטעות אותנו. הסוד הגדול שגילה רשב"י לעולם הוא שיש בכל דבר עומק נסתר וגנוז. רוחניות ונוכחית אלוקית נמצאות בכל מקום ועל כן ניתן לחוש אותן, אפילו עבור אלה מאתנו שאינם בדרגתו של רבי שמעון. ל"ג בעומר מזמין אותנו בכל סיטואציה להתבונן עמוק יותר, להקשיב למסרים הבלתי פוסקים שעולים מן הבריאה ולהבין שמתחת לכל מציאות יש רבדים על רבדים נוספים. עלינו לא להסתפק בראייה השטחית והרגילה שלנו על העולם, אלא לחשוף את הרבדים הללו. הבנה זו יכולה לחזק אותנו לא למהר לשפוט לכף חובה ולפסול במחי יד אנשים שונים בסביבתנו, ולא להתיאש מעצמנו או מסיטואציות שבמבט ראשון נראות קשות ומאיימות.
 
למרות שרבים לא יודעים את הקשר בין יום זה לבין מנהג הדלקת המדורות, ללא ספק הוא השתרש כאחד ממאפייניו הבולטים ביותר. מבט חטוף בחבורות הילדים שמשוטטים ברחובות עם קרשים וגזעים (אלה כמובן שהועילו לעשות הפסקה קטנה ממשחקי המחשב ועדכון הפרופיל שלהם בפייסבוק) מזכיר לכולנו את ילדותינו ואת הימים הרבים בהם אספנו עצים והטמנו אותם במחבוא הכיתתי/שכונתי. מסע איסוף העצים (מסכנים הקבלנים האומללים...), בניית המדורה והדלקתה הם מהחוויות היפות של חיינו. אולם נראה כי מעבר לטקסיות היפה ולתחושת ה"ביחד" שבפיצוח האתגר המשותף יש בה באותה מדורה ממדים רבים ונוספים שנגעו וממשיכים לגעת בנו בכל גיל ובכל מצב בו נהייה.
על רגע פטירתו של רשב"י סיפר רבי אבא, תלמידו הבולט שקיבל עליו את משימת שכתוב דבריו: "ולא הרימותי ראשי, שהאור היה כל כך גדול שלא יכולתי להסתכל... כל אותו היום לא פסקה האש מן הבית ולא היה מי שהתקרב אליו, שלא יכלו לגשת אליו, שהאור והאש היו סביבו...". רבי שמעון נפטר מהעולם כשאש מקיפה אותו וזאת משום שהתורה עצמה הומשלה במספר מקומות לאש. מהסיבה הזו בחגיגות ל"ג בעומר אנו מדליקים בכל רחבי הארץ מדורות שבאות לסמל את אותה האש האדירה והאור, שהקיפו אותו בזמן שלימד את עומק העומקים של התורה ולהיות כמו נר נשמה גדול לאותו צדיק. בהקשר הזה ניתן לציין שגם יצירתו הקבלית של רבי שמעון, "הזוהר" – נקראת על שם קרינתו של האור.
מעבר לכך, מאז שחר ההיסטוריה עבור כל יצור אנושי האש היא דרך להתמודד עם החושך והעלטה המטאפוריים והפיזיים המקיפים אותו. דרכה הוא יכול להרגיש שאינו בודד ולחוש כי יש גם אור סביבו, למרות החושך שנדמה כאילו הוא מקיף ושולט בכול. בעולמנו, המשדר זרות וריחוק, האש מעניקה לנו תחושה של שייכות וחיבור, ועל כן אין מעודד מלראותה ולחוש את חומה. רבי שמעון עצמו אמר "אנא בחביבותא טליא מילתא", כלומר "אצלנו הכול תלוי באהבה". בביטוי זה הוא הדגיש את החשיבות שבאהבת הזולת ובחום אנושי, שכן הם כמו חמצן לנשימה עבור כל אחד מאיתנו.
 
לעניות דעתי, הדלקת המדורה צריכה לעורר אותנו בראש ובראשונה לשאלה: "איפה נמצאת האש שלנו בחיים? ומה מדליק לנו את הנשמה?" העולם (מלשון העלם/הסתר) שולח לנו באינסוף צורות ודרכים מסרים לפיהם כל מהותנו בחיים מסתכמת בפיתוח ה"אני" האישי, בשכלולו ובחיפוש אחר הנאות חומריות כאלה ואחרות. רובינו רוב היום רודפים אחרי הזנב של עצמינו, כורעים תחת עול הפרנסה, מתמודדים עם צרות שונות ומשונות וטרודים עד בלי די. עיקר האנרגיה של רבים וטובים מופנית למרדף אחר תלוש המשכורת הגדול יותר ובדרך אנחנו שוכחים את העיקר לטובת הטפל. "עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי" אומרת לנו המשנה ב"פרקי אבות". אין רע בדאגה לרובד הבסיסי של ההישרדות, אולם אם שם אנו שמים את כל יהבינו ואנחנו מתאמצים, מתרגשים ומתפעמים מהישגים חומריים בלבד, פרוש הדבר שאיבדנו את הדרך ואנחנו לא מדליקים את המדורה הנכונה. כדאי מידי פעם להיזכר בכך שמה שבאמת חשוב בחיים, ובזה נמדד אדם עם שמחה ובעירה פנימית מאדם כבוי, זאת מידת הטוב שהשפענו הלאה לעולם, כמות המעשים הטובים שעשינו והאהבה שזרענו סביבנו. בבוא יום דינו של כל אדם, כשעל המאזניים ישקלו מעשיו הטובים והרעים, לא יעניין אף אחד אם הוא התהדר בתואר מנכ"ל או פרופסור, האם הוא גר בוילה גדולה וטס לחופשות בקאריביים או האם הוא נשא כל גאדג'ט חדש שיצא לשוק ונראה במסיבות הכי "נכונות" בעיר. לעומת זאת, השאלות שבוודאות יהיו רלוונטיות יהיו האם הוא קבע עיתים לתורה ועשה ככל יכולתו (תחת המגבלות האובייקטיביות) ללמוד ולהתפתח, כמו גם האם הוא נהג להציע לאשתו כוס מים כשהיתה צמאה, שמר על נאמנות לה גם אם יצריו ניסו לשכנעו אחרת, עזר לילדיו בסבלנות להכין שיעורי בית, נתן כבוד להוריו בכל מצב ותנאי, נהג להקדים ברכת שלום לכל שכן ושכן במעלית, לא שיקר ורימה את לקוחותיו בעסקיו, נהג באדיבות בכבישים, לא עקף בתור לקולנוע, תרם ביד נדיבה לנזקקים וכו'. היישום של כל השאלות האלה ודאי שאינו פשוט, אולם זוהי תכלית בואו של האדם לעולם. שם האור שאנחנו כה מחפשים נמצא ולשם צריך לתעל ולנתב את אש העשייה והרצון שבתוכנו.
חג מתן תורת הסוד שמח, ניר אביעד










 

פרשת "בהר" – אז מי אני בעצם??
 

השבת נקרא את פרשת "בהר", בה מתוארת מצוות שנת השמיטה – מצווה אשר יכולה ללמד גם כיום, חקלאים ועירוניים כאחד, שיעורים נפלאים וחשובים בנושאי אמונה, היחס הבריא לרכוש ולממון, הדרך לנהוג כלפי החלשים בחברה והשאלה מי ומה אני?
וכך, בפקודה קצרה ביטלה התורה בפרשתנו במחי יד את הרכוש הפרטי ואת המרדף האובססיבי אחר הפרנסה לשנה שלמה: "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר. שְׁנַת שַׁבָּתוֹן – יִהְיֶה לָאָרֶץ".
הרובד המעשי של המצווה מורה לנו בעודנו חיים בארץ ישראל להפסיק כל עבודה חקלאית ועבודת עיבוד הקרקע במחזוריות קבועה מידי שנה שביעית. באותה שנה החקלאים מוותרים על בעלותם הפרטית על שדותיהם וכל מה שגדל מעצמו נחשב לרכוש הכלל ולהפקר. בזמן זה עובדי האדמה, שבתקופת המקרא היו רוב האוכלוסייה העובדת (היי-טק, עריכת דין וניהול השקעות היו מקצועות פחות פופולאריים...), מונחים לזנוח את עיסוקי החול ולבלות שנה שלמה בלימוד תורה ובעיסוקים רוחניים אחרים. שדותיך, אומרת התורה, הם הפקר בשנה זו. עליך לכבוש את יצרך, לעמוד בשקט ולראות כיצד פועלים שעבדו אצלך בעבר, וכן העניים שלא היו רשאים לעבור את סף ביתך, פושטים על תבואות השדה ועל פרי האילנות ונהנים מהם ללא רשותך. תכנית זו פוגעת לא רק בהגיון הקפיטליסטי הרווח, אלא גם ביצרי הרכושנות, הגאווה ותחושת ה"מגיע לי". האדם בעל כורחו נאלץ להתאמן להיות ותרן ונדיב, והקב"ה מחייב את עם ישראל כולו פעם בשבע שנים לחזור אל תמצית הגינום היהודי המשותף ואל הטבע הבסיסי שלנו ולתת איש לרעהו ללא גבול וללא התחשבנות.
 
אנחנו מאמינים בני מאמינים
לאורך כל הדורות מנסה היצר הרע לבלבל את דעת בני האדם ולספר לנו שהעיקר בחיים הוא ברדיפה אחר הכסף וההנאות החומריות, ונראה כי כיום הוא ניצח אותנו ובגדול. החומריות נהפכה לדת החדשה וכמעט כולנו משועבדים לתפיסה לפיה "אושר שווה עושר". רבים נפלו ברשתו ומאמינים שהאושר הנכסף מחכה להם ממש מעבר לפינה אם הם רק ישיגו את הטלוויזיה הגדולה והשטוחה יותר, את הבית המפואר יותר, את האוטו החדיש יותר, את הג'ינס הצמוד, את מכונת הגילוח וסבון הכלים שראו בפרסומות ואת שאר הבלי העולם שנראים נפלא מבחוץ אבל ריקים מתוכן. כסף, חיצוניות, תדמית – רובינו במרוץ אחר שום דבר והשטן יושב וצוחק על חשבוננו. מתוך ההבנה הזו קל הרבה יותר להתחבר אל מצוות השמיטה, אשר נראית על פניו כלא הגיונית ומנותקת מכל הגיון כלכלי מוכר ו"סביר". החקלאים מתבקשים לשבות לפרק זמן קצוב ממרדפי החומר המתישים ולסמוך על הקב"ה שיפרנסם. המטרה היא לא חלילה לסבול או לרעוב, אלא להיפך – להתאמן באמונה ולפנות את הראש לעיסוקים אחרים.
הגיון פשוט אומר שאם אסור לעבד את הקרקע ולגדל גידולים חקלאיים – באותה השנה ובשנה שלאחריה אמור לשרור רעב כבד, שכן מה יאכלו וממה יתפרנסו? שנת השמיטה, אם כך, היא שנת מבחן לחקלאים ולעם ישראל כולו. האם יבטחו בבורא עולם שידאג לקיומם הכלכלי ולפרנסתם, או שיעשו תחבולות שונות כדי לעקוף את ההלכה וציווי הבורא? חקלאי הבוטח בה' שידאג לפרנסתו מפקיר את שדהו ואמור שלא לחשוש לפרנסתו ולפרנסת משפחתו. לעירוניים שבנינו, שאינם עוסקים בחקלאות, קשה להבין את עומק הביטחון הנדרש בהתמודדות אמונית מסוג זה. שני עקרונות מודגשים במבחן האמונה של שנת שמיטה (כמו במבחנים אמוניים נוספים): העיקרון הראשון מלמד כי משמעות הביטחון היא שאין מקריות בעולם ושהכול נעשה בהשגחת הבורא. העיקרון השני מלמד אותנו כי מידת הביטחון נבחנת דווקא בשעות קשות בהן נדרש אדם לאמון מוחשי יותר בקב"ה. על מנת שהחקלאי ינטוש את שדהו לשנה תמימה הוא צריך להאמין שיש כוח חזק יותר מ"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" (כדברי פרעה המסמל את שיא הכפירה) ואף חזק יותר מההיגיון המדעי שאומר שאם לא זורעים, מדשנים ומשקים – בסופו של דבר גוועים ברעב.
אמונה, אם כך, היא מעל הדעת, כלומר מעל מה שנראה "הגיוני" ובגדר "חוקי הטבע". התפיסה המערבית-מודרנית ברובה שוללת את הגישה הזו ואומרת ש"מה שלא רואים בעיניים ו/או מוכח במעבדה אין לו זכות קיום", אולם מי שדבק רק בה מנותק משורש השורשים לכל דבר ובריה שהוא בורא העולם. המדענים מצליחים להבין היום יותר כיצד דברים עובדים מבחינה פיזיקאלית, ביולוגית וכימית, אולם אין להם מושג מה מניע אותם מלכתחילה לעשות זאת ומה המטרה של קיומם. את התשובות לכך נותנת האמונה.
 
כבני אדם ניתן לנו כוח ייחודי המאפשר לנו להתעלות מעל כל יתר הנבראים – כוח הבחירה, אולם על מנת לאפשר לנו בחירות חופשיות הקב"ה הסתיר את עצמו במטרה שנשכיל להבין לבד שאין מקריות וכי גם חוקי הטבע, שכביכול שולטים במציאות, מונעים אך ורק מרצונותיו. אם היינו רואים בעינינו שכל מי שאוכל טרפה או מחלל שבת מיד נענש במכת ברק, ודאי שכולם היו נשמעים לחוקי התורה, אולם במציאות כזו לאדם בעצם לא הייתה בחירה האם להאמין או לא. על פי המתואר בספרי הקודש לאחר ביאת המשיח כל המסכים וההסתרות יוסרו ולכולם יהיה ברור שהנכתב בתורה אכן זהו רצונו של הבורא. עד אז אנחנו חיים בעולם בו האמת פעמים רבות נסתרת והחושים הרגילים מראים לנו שישנה מציאות כביכול מעוותת בה ישנו צדיק ורע לו ולעומתו רשע וטוב לו. מהבחינה הזו אנחנו נעלים אפילו יותר מהמלאכים, אשר להם אין את יכולת הבחירה ולהם ברורה תמיד התוכנית האלוקית. המבחן והאתגר האמיתיים שלנו בעולם הזה, שהומשל כאמור למסדרון בדרך לעולם הנצח, הוא באמונה שהקב"ה הוא אכן טוב ומיטיב וכי תורתו אמת. עלינו לדעת שלמרות ההסתרה הגדולה השורה בעולם אין אנו מושלכים עזובים לנפשנו וכי "ידו" של הבורא מנחה גם כאן את הכול. הקב"ה מכוון, מסייע, רוקם מאורעות, מדריך, פותח שבילים ומאיר נתיבים ועלינו לסמוך עליו באמונה שלמה. חשוב לשאול שאלות קשות ולנסות להבין מדוע המציאות לעיתים נראית קשה ואף אכזרית, אך יחד עם זאת תמיד לשמור על האמונה הפשוטה בבורא ובחוברת ההפעלה לתפעול העולם הזה שהוא נתן לנו – הלוא היא התורה.
 
מה פרוש הדבר לסמוך על הקב"ה? בהלכות תפילה המובאות ב"שולחן ערוך" אנחנו מונחים בתפילת "שמונה עשרה" לעמוד ולא להיסמך על שום דבר – "שאם יינטל אותו דבר (שהוא סומך עליו) – ייפול". סמיכה על השם, לפי הגדרה זו, פרושה שעלינו להישען עליו באופן כזה שנדע שכל משענת אחרת אינה אפשרית ואינה מסייעת באמת. בפועל לכל אדם משענות רבות עליהן הוא סומך ובוטח – בריאותו וכוחו, חוכמתו, חבריו, מעמדו החברתי, כספו ורכושו. כל אלה מקנים לנו תחושה מסוימת של ביטחון, אולם עלינו לזכור כי הבריאות והכוח הם דבר שברירי ואין אדם שלא חולה ולבסוף נובל, החוכמה יכולה להתגלות כסכלות, החברים יכולים להעלם והכסף עלול להיאבד בנסיבות טראגיות. כל דבר בעולם הזה הוא חולף וזמני מלבד המשענת האמיתית והנצחית שהוא בורא עולם.
אמונה זה גם, ובעיקר, לדעת לקבל את מה שיש בשמחה ובהבנה שזה הדבר הכי טוב שיכולנו לקבל. לפעמים "מכות" שאנחנו מקבלים או קשיים שאנחנו חווים נראים לנו במבט ראשון לא הוגנים ואנחנו כעוסים וממורמרים, אולם בהמשך מתבררים לנו כמועילים. הדוגמא הפשוטה ביותר היא של ילד קטן שרץ עם מזלג לשקע החשמל. ההורה מיד יעצור אותו ואולי אף יוסיף מכה קטנה על היד כדי שהפעוט ילמד לא לעשות את זה שוב. עבור הילד זאת יכולה להיות חוויה נוראית. הוא לא מבין שההורה שלו אוהב אותו ומתוך רצון להציל אותו ולהטיב עימו עצר אותו ונתן לו את המכה. כך גם בקשר שלנו עם הבורא – לפעמים "מכות" שאנחנו מקבלים בחיים נראות לנו כלא הוגנות עד כדי חלילה אובדן אמונה שהבורא טוב ומיטב. לעיתים רבות בדיעבד אנחנו מגלים שהדבר בסופו של דבר היה לטובתנו. גם אם לא נגלה זאת בהמשך (מתוך קטנות שכלנו) אין המשמעות שזה לא היה כך, שכן האמונה הבסיסית והפשוטה ביותר היא שכל שקורה בעולם – לטובתנו הוא קורה.
לרעיון הזה דוגמאות אינספור מעניינים פעוטים ועד לעניינים שברומו של עולם. אם, לדוגמא, יכולנו לרכוש רכב מסוג סובארו יד עשירית ולא וולבו או מרצדס חדשים, כמו שפנטזנו, אין מה לשקוע בעצבות או להרגיש ש"אכלנו אותה" וש"החיים לא הוגנים". כנראה שקיבלנו בהשגחה פרטית מהבורא שיעור להסתפק במועט או שיעור והכוונה בעבודה עם מידת הגאווה והכבוד שאנחנו כה צורכים באובססיביות מהסביבה. מהדוגמא הזו ניתן להקיש על כל התמודדות אחרת שיש לכל אחד מאיתנו בחיים – לאחד נראה שהוא לא מספיק מוערך בעבודה, לשני יש דמיונות שאשתו לא מספיק טובה ולשלישי יש תסביך נחיתות בגלל הקרחת או הכרס. אמונה פרושה להבין ש"הקלפים" שחילקו לנו משמיים בבואנו לעולם לא ניתנו לנו בשרירותיות ובהיסח הדעת או חלילה מתוך נקמנות ורוע של הבורא. לכל פרט ופרט בחיינו יש משמעות והכול בסופו של דבר בא לסייע לנו להיות אנשים מודעים וטובים יותר. החוכמה הגדולה, ובזאת נבחנת מידת האמונה של האדם, היא לקבל כל דבר בשמחה פשוטה ולומר: "אני יודע שכל מה שקורה לי – לטובה הוא קורה. אני לא מודאג. תודה רבה על הכול". כלל זה רלוונטי להתמודדויות פשוטות כמו גם להתמודדויות מורכבות כמו מחלות שפוקדות את האדם, שכול ואבל. ניתן לראות כיצד משפחות מאמינות מתמודדות בצורה קלה יותר עם טרגדיות ואובדן. ישנם אנשים רבים שמספרים שדווקא בעת מחלה קשה (לא עלינו ולא על אף אחד) הם התחילו לחשוב בצורה שונה על חייהם ומעשיהם והחלו מתוך הקושי הגדול לחיות באמת. כמובן שיש מקום לעשות השתדלות ולשנות נסיבות חיים פחות מוצלחות. בהחלט יש מקום לשנות מקום עבודה אם לא טוב לנו בו, להתאמץ ולשפר את הקשר הזוגי בבית (ולא חלילה לוותר עליו!!) או לעשות דיאטה ולהוריד את הכרס. ובכל זאת – בין אם זה מצליח ומביא לשינוי ובין אם לא – יש להיות בשמחה ולדעת שזה הטוב ביותר שיכולנו לקבל כי מה שקיים לטובתנו הוא קיים.
ובחזרה למצוות השמיטה – בהמשך הפרשה הקב"ה מבטיח לחקלאים, שיקיימו את המצווה, כי בשנה הקודמת לשמיטה שדותיהם יתנו תפוקה כפולה ומכופלת, אשר תצליח לכלכלם גם בשנת השמיטה ואף לאחריה. מהדברים עולה כי הקב"ה לא שולח את מאמיניו לרעוב, אלא מעוניין בראש ובראשונה לראות עד כמה הם סומכים עליו. בד בבד עם הבטחה זו, אחד המסרים העיקריים הנלמדים כאן הוא שמה שחשוב זה לא כמה נרוויח, אלא איזה ברכה נראה מהכסף. בניגוד לגישה האמריקאית בה הדולר הוא האלוהים וכל מטרה מקדשת את האמצעים כדי להשיג אותו, החוכמה היהודית היא להרוויח ממון, אך לעשות את זה בהגינות, תוך שמירה על חוקי התורה, אשר הקדישה מצוות רבות לדיני ממונות.
מבט גשמי על העולם בהחלט יראה לנו אנשים מסוימים שגוזלים, משקרים ומרמים בעסקים, וכתוצאה מכך מגדילים את חשבון הבנק שלהם. מבלי להיכנס לחשבונות של מעלה ולתיקון הלא נעים שעוד מחכה להם בעולם הבא, התבוננות מעט מעמיקה כבר בעולם הזה תגלה לנו שלרוב אותם אנשים אומנם יש יותר זוזים בארנק, אבל שקט נפשי, שלום בית, שמחה ונחת רוח הם מושגים הרחוקים מהם מאוד. אם מעט נפתח את העיניים ונתעלה מעל הספקנות נגלה שמי שפועל מתוך אמונה ושומר על חוקי השם זוכה ליהנות הרבה יותר מהכסף שהוא זכה להרוויח. היהדות חלילה לא מטיפה לעניות או למחסור ודלות ואפילו מכבדת ומעודדת להצליח מבחינה חומרית, אולם ההצלחה הגשמית אינה חזות הכול, אלא תפקידה לתמוך ולאפשר את חיי הרוח. רבי אלעזר בן עזריה בפרקי אבות היטב לתאר את מערכת היחסים העדינה בין הכסף והחומר לבין הרוח והנשמה באומרו: "אם אין קמח אין תורה, ואם אין תורה אין קמח". אספקט אחד של החיים מבין השניים לבדו אינו מספיק. להבדיל מתורות המזרח המטיפות להתנתקות טוטאלית מהחומר ואף בזות לו, היהדות בהחלט מכירה בחשיבותו.
 
אז מי אני בעצם??
אחת המטרות של שנת השמיטה היא שבעלי הקרקעות והחקלאים (האנשים המבוססים של אותם הימים) יתנתקו למשך שנה אחת מהגדרת תפקידם/מקצועם/מעמדם ויתפנו לעסוק בשאלה החשובה מכל – "מי אני ומה מטרת בואי האמיתית לעולם?". גם היום רובינו מקטלגים ומגדירים את עצמינו ואת הסובבים אותנו לפי הגדרות שטחיות של השכלה ומקצוע. אם נשים לב נגלה שבמפגש עם אנשים חדשים אנו עונים לשאלה "מי אתה?" בתשובה על פי המקצוע בו אנו עובדים, ולא בתשובה עמוקה יותר המתייחסת לרבדים חשובים יותר בחיינו. ההגדרות האלה לא נהוגות רק במפגש עם זרים, אלא למרבה הצער חלחלו גם לצורת ההשקפה שלנו כלפי עצמינו. לאדם הרבה יותר קל לרכוש תואר יוקרתי כדוגמת "רופא" ו"רואה חשבון" ולהרגיש טוב עם עצמו מאשר לעמול על מידותיו ולהיות "סבלני ועדין", "נותן ומשפיע", "בעל נפלא" ו/או "אבא משקיע". ההפסקה הזו, שהתורה כופה, מחייבת את החקלאים (ובמובן מסוים את כולנו) למחשבה מחודשת על ההגדרות העצמיות שלנו ולבחינה ותיעדוף מחודש בין עיקר וטפל. עכשיו אני כבר לא רק בעל שדה (או עורך דין/ פקידה/ מנהל), אלא מכלול רחב יותר של הגדרות ואתגרים אשר נדחקים ביום-יום לקרן זוית חשוכה. לפעמים לא נעים לגלות שהזנחנו את הצדדים החשובים באמת של החיים, אבל כמה טוב שיש לנו הזמנות כמו שנת שמיטה לעצור, להתבונן ולתקן...
שבת שלום, ניר אביעד
 








 
יום העצמאות – שלב הינקות מאחורינו, ומה הלאה?

יום העצמאות ייחגג השבוע ברוב עם והמון ועבורנו זו הזדמנות לעצור ולבחון את היחס שלנו למועד מיוחד זה. עם  יד על הלב - מה המשמעות של יום העצמאות עבור רובינו היום? רבים וודאי יסכימו שבמקרה הטוב זהו יום של נוסטלגיה והתרפקות על העבר (ברדיו משמיעים שירים של יורם גאון ונעמי שמר ואנחנו נזכרים בסבא רפאל וסבתא שושנה שייבשו ביצות והקימו את המדינה), ובמקרה הפחות מוצלח היום מסתכם בצליית כנפיים על המנגל בפארקים, בהשפרצות הדדיות בספריי קצף ובהכאה בפטישי פלסטיק על ראשם של חברינו. האמת היא שיום העצמאות יכול וצריך לשמש לעצירה ולבחינה עד כמה המונחים "ציונות", "אהבת המולדת" ו"ערבות הדדית" רלוונטיים בעידן הפוסט-מודרני בו אנו חיים והאם למדנו את הלקחים החשובים מההיסטוריה היהודית הפתלתלה?                               
אי שם ב-ה' באייר תש"ח קיבלנו מתנה נפלאה. אחרי כמעט אלפיים שנות גלות, מאז חורבן הבית השני ותפוצת העם לכל עבר, בהן פיללו אבותינו לשוב למולדת האהובה, כל יהודי ויהודי באשר הוא חי ונמצא קיבל את האפשרות לחזור לארץ מולדת אבותיו ולהרגיש סוף-סוף בבית. עבורנו, הדור שגדל לתוך המציאות הפלאית של מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל, זה נתפס כמובן מאליו, אולם די אם נשאל את דור הסבים והסבתות שלנו, שנולדו בפולין/רוסיה/מרוקו/תימן, על תחושת העראיות הנוראית ועל חוסר הביטחון המשווע בידיעה שבכל רגע ורגע יכול כל זב חוטם ומצורע לפגוע ולהשפיל אותך, כדי שנשוב ונעריך את גודל מזלנו הטוב.         
מקובל לאחרונה לבקר את המדינה ואת החיים בה ואף לזרוק רפש ולהכפיש את מוסדותיה, מנהיגיה ותושביה. במאמר זה אציין את שאני מוצא לנכון שראוי ונכון לתקן ולשפר, ובכל זאת ומעל כל זאת אי אפשר שלא לזכור שמצבנו כאומה לא היה טוב יותר ב-2000 השנה האחרונות ולהתפעם מהנס הזה שנקרא "מדינת ישראל". רק לפני ימים ספורים ציינו את יום הזיכרון לשואה ונזכרנו בחשיבותן של העצמאות והיכולת להגן על חיינו בכוחות עצמינו. לא כולם יודעים זאת, אולם בכל מלחמות ישראל ביחד נהרגו פחות חיילים ואזרחים מאשר נרצחו יהודים ביום אחד באושוויץ!!! לדעתי די בנתון מדהים זה כדי לקחת נשימה עמוקה ולזכור כמה ברי מזל אנחנו.
66 שנות קיומנו הן, במונחים של שאר מדינות העולם, כשנים ספורות, ובכל זאת בתקופה כה קצרה עשינו את הלא יאומן - הפרחנו את השממה, בנינו מערכות כלכלה ושלטון, פיתחנו תעשייה מתוחכמת ויעילה, קלטנו עלייה מרחבי תבל, החיינו את עולם לימוד התורה ואף זכינו במדליית זהב באולימפיאדה והגענו למונדיאל...
 
כדי להדגיש את גודלה של המתנה שנקראת "מדינת ישראל" מצאתי לנכון להביא את הסיפור הנפלא על "האדמו"ר מסדיגורא". הרב החרדי המפורסם נהג בשנים הראשונות לייסודה של מדינת ישראל להגיע בכל יום עצמאות אל בית הכנסת הגדול בתל אביב. השתהה קמעה, כמו "בהרהור של הרגע האחרון", נכנס פנימה אל הקודש והתפלל בדבקות ובכוונה גדולה. לאחר 'תפילת העמידה' אף אמר יחד עם הקהל את ה'הלל' (מנהג שלא התקבל על כל הרבנים החרדים). בסיום התפילה היה הרב יוצא עם המתפללים לרחבת בית הכנסת ורוקד עימם בהתלהבות עצומה. כל מי שראה זאת העיד ששמחתו הייתה שונה ומיוחדת והיא לא הייתה שגרתית ורגילה. הייתה זו שמחה שנבעה מעומק נשמתו, ממעמקים לא ידועים ומוכרים. כתשובה לשאלת אחד המתפללים לפשר העניין סיפר הרב הצדיק שכאשר התגורר בעיר וינה שבאוסטריה, נכנסו הנאצים ימ"ש והתחילו להציק לקהילה היהודית שגרה במקום בצורות שונות ומשונות, ומשום שהוא שימש כרב הקהילה הם בחרו בו כ"דוגמא מהלכת" של ביזוי והשפלה. הם נתנו בידיו מטאטא גדול וציוו עליו לטאטא את רחובות וינה לכל צחוקם. בנוסף, נתנו לו דגל נאצי ופקדו עליו לקבוע אותו על אחד מן הבניינים הגבוהים בעיר. "לא הייתה לי ברירה" – המשיך וסיפר בקול בוכים – "לקחתי את המטאטא ואת הדגל וביצעתי את אשר פקדו עלי תוך כדי ביצוע פקודת הרוע והרשע. זקפתי עיניי השמימה והתחננתי לבורא עולם שיזכני לטאטא את רחובותיה של ארץ ישראל, כמו גם להניף את דגלה של ישראל על אחד מבנייניה הגבוהים. ואכן, בדרך ניסית ביותר, ובזכות רחמיו וחסדיו הגדולים של הקב"ה, זכיתי להגיע לארץ הקודש לאחר שעברתי את 'התופת הנאצית' וכעת אני מקיים 'הלכה למעשה' את אשר נדרתי והבטחתי. מאז, בכל יום עצמאות בהגיע יום חשוב וקדוש זה, אני קם בשעה מוקדמת, לוקח מטאטא ומטאטא את הרחובות הסמוכים למקום מגוריי. בנוסף, אני לוקח את דגל הלאום וקובע אותו על אחד מהבניינים. לאחר מכן, מגיע אנכי אל בית הכנסת בלב רוטט, ומודה ומהלל את האל על שזכיתי לחיות במדינת היהודים".
תהליך דומה ומפורסם מאוד עבר על הרב שלמה יששכר טייכטל, מחבר הספר "אם הבנים שמחה", שהיה אחד מחשובי הרבנים בהונגריה ושבסופו של דבר נרצח בשואה. לפני המלחמה הוא היה מראשי המתנגדים לישוב ארץ ישראל לפני בואו של המשיח, וכמו רוב יהדות אירופה התנגד לציונות. במהלך המלחמה הרב שינה את דעותיו מהקצה אל הקצה ובספר שכתב בתנאים לא-תנאים ותוך כדי מנוסה מהגרמנים הוא פרש את השקפת עולמו החדשה ואת הסיבות שבגינן החל לתמוך ביישוב הארץ, וזאת תוך התבססות על אלפי מבואות וציטוטים מהמקורות. יחד עם לימוד זכות על הציונים, שיישבו את הארץ, ומביאים לדבריו "במו ידיהם את הגאולה", הוא הדגיש שאין בדבריו כדי להצדיק את העובדה שאינם שומרים תורה ומצוות וקרא להם לשוב אל הדת.
 
אוטונומיה יהודית בארצנו אינה דבר חדש. פעמיים בעבר ישבנו כאן ופעמיים גורשנו ונפוצנו לכל עבר. לפי המסורת היהודית הבית הראשון נחרב בגלל גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים ואילו הבית השני נחרב בגלל שנאת חינם.  יום העצמאות, אם כך, זו הזדמנות עבורנו לבדק בית ולשינויים הנדרשים במטרה להימנע מחורבן נוסף חס ושלום. לעניות דעתי, בראש ובראשונה יש לשוב ולדון במצוות אהבת הזולת, שכה הייתה חסרה בימי בית שני, ושחסרונה הביא, כאמור, בסופו של דבר לחורבן הנורא ולגלות בת 2000 שנה לאחריו. כל מי שעיניו בראשו יכול בקלות לראות את ההקבלה בין הלך הרוח החברתי, ששרר בתקופה שלפני החורבן ההוא, לבין הלך הרוח הנוכחי בחברה הישראלית של היום. יום זה הוא קריאת אזהרה לכולנו לשוב אל המהות היהודית הבסיסית ביותר שביסודה מקור כוחנו כפרטים וכעם – האחדות, האחווה, הערבות והרעות בין אדם לרעהו.  
רבים חושבים בטעות שהאיומים האמתיים על קיומנו הם הפצצה האיראנית, הגז הסורי או המהפכה המצרית, אולם האמת היא שונה לחלוטין. האיום הרלוונטי והמוחשי ביותר על עתידינו כאומה וכפרטים הוא בפילוג, בשנאה, בלשון הרע ובסכסוכים הפנימיים בנינו. מכאן יכולה לבוא הרעה, או לחלופין לצמוח ישועה גדולה.      
בספר דברים נאמר על עם ישראל "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן - וַיִּבְעָט". פרוש הדברים הוא שברגע שעם ישראל מרגיש מספיק בטוח בעצמו ובקיומו הוא שוכח את דרך הישר בעיני השם ובועט בדרכי האמת והמוסר שקיבל. די להבחין בשמורות הטבע המטונפות לאחר חג או שבת בהן ביקרו המטיילים, בתופעת ההתחמקות משרות צבאי ומשרות מילואים שהולכת ומתרחבת, בתופעות העלמת המיסים והשחיתות ובאלימות הבלתי נסבלת ונתפסת בקרב בני נוער, כדי להבין שמשהו לא טוב קורה פה.                                     
תרבות ה"לא לצאת פראייר" והתחמנות, שכולנו לצערנו מכירים כה טוב, בהכרח מביאה לאגואיזם, חשדנות ויותר ויותר בדידות. הקנאה, התחרותיות וצרות העין שומטים את הקרקע מתחת לרגלינו ולא מאפשרים לנו לחיות ביחד. בטעות אנחנו חושבים שישנם משאבים מוגבלים וכי מי שלא משיג ותופס ראשון יישאר מאחור. אם מעט נפקח את עינינו נראה שהשפע הוא אינסופי ודווקא כשלזולת יהיה טוב יותר אז לנו עצמנו גם יהיה טוב יותר. חברה בריאה, אם כך, מושתת על נתינה הדדית, אכפתיות ושמחה בהצלחת שכנינו וחברינו. משהו מכל זה דבק בדור המייסדים בתש"ח, אולם נראה שכיום הוא כמעט ונעלם כליל. מי ייתן ונתעשת מהר ולא נזדקק לטלטלות כואבות מבחוץ כדי לשוב ולהתאחד. איפשהו בין "האח הגדול" ו"המרוץ למיליון" איבדנו את מקור כוחנו – הסולידריות החברתית, התחושה שאנחנו עדיין יכולים לסמוך אחד על השני והאמון הבסיסי שבעל המכולת/ המוסכניק/ האינסטלטור או כל בעל מקצוע אחר שנזמין לא 'ידפקו' אותנו וינצלו את תמימותנו.   
מעבר לכל אלה, נראה כי כחברה וכמדינה איבדנו את הכיוון ושכחנו מה עיקר ומה טפל ומה תפקידינו מבין כל העמים. כמו כל תינוק, שגדל ונהפך לנער ולאחר מכן לאדם בוגר, כך גם מדינת ישראל צועדת במסלול ההתבגרות ההכרחי. תינוק בראשית חייו זקוק למעט מאוד – דייסה, צעצועים וחיתולים, אולם לאחר מכן עם התבגרותו הצרכים שלו משתנים והוא מתחיל לחפש משמעות לחייו ומנסה להכניס בהם תכנים רוחניים, מועילים ומפתחים. מדינת ישראל ב-66 שנותיה הראשונות השיגה לא מעט הישגים מדהימים ובנתה את התשתית והמבנה להמשך דרכה. עכשיו אנחנו נדרשים לשלב השני בו נמלא את אותו בניין בתוכן ראוי. אומה שלא משכילה לעשות זאת מתחילה לחלות בריקנות רוחנית שמכרסמת את יסודותיה. על כך בדיוק בונים אויבנו ועלינו להתעורר טרם יהיה מאוחר מידי.
מידי שבת אנחנו קוראים בבתי הכנסת תפילה יפה במיוחד לשלומה של המדינה ואף מכנים אותה בתארים המחייבים "ראשית צמיחת גאולתנו" ו"יסוד כיסא ה' בעולם". בדברים אלה אנחנו למעשה מצהירים כי אנו מאמינים שהגאולה השלמה, לה כולנו מחכים כבר 3,300 שנה מיום שהתגבשנו כעם, התחילה עם הקמת המדינה. הישיבה שלנו בארץ ישראל אינה מקרית. יכולנו לחיות באוגנדה, כהצעתו של הרצל, ובכל זאת לא ויתרנו על הכיסופים לחזור לארץ בה אנחנו מרגישים הכי בבית ויכולים לממש את ייעודינו. כדי לא לבעוט בדלי עלינו לעשות את זה נכון, כלומר להכניס אל תוך תחומי חיינו השונים את הערכים היהודים הבסיסיים שמשותפים לכולנו.
כך לדוגמא, בתוך מערכות הכלכלה והמסחר יש להכניס את הערכים של משא ומתן באמונה. התורה מלאה בהנחיות ותיאורים כיצד ניתן להתפרנס בכבוד ויחד עם זאת לשמור על כבודם ורווחתם של החלשים יותר. כיום נראה כי אימצנו בהתלהבות יתרה את הקפיטליזם האכזרי, אשר לצד רווחה ופיתוח חיוביים, מביא לקוטביות גדולה בעם ולרמיסת רבים. מעבר לכך, ראוי לכל איש מסחר באשר הוא לזכור שבשם המרדף אחר פרנסת משפחתו אסור לו לשקר ולגנוב. לחם שהרווחנו בגזל ירעיל את נשמותינו ונשמות ילדינו.                       
התרבות שרבים מאתנו צורכים לא בהכרח (בלשון המעטה) מרוממת את הנפש ונותנת השראה להתקדמות רוחנית, כפי שתרבות אמתית צריכה לעשות. במקום זאת, תכניות הטלוויזיה השונות והמפרסמים למיניהם למדו היטב את מבנה הנפש שלנו ובלי הרף פונים לצדדים הנמוכים והיצריים שבאדם, אשר גורמים לנו לצרוך את מרכולתם, למרות המחיר הכבד של רדידות תרבותית וריקנות פנימית. 40% רייטינג לצפייה בתוכניות על חבורת אנשים המשמיעים לשון הרע בלי הרף אחד על השני מלמד שהמזון לנשמה שאנחנו מכניסים פנימה מקולקל. מניסיון אישי אני יכול להעיד שהפסקת ההתמכרות לרפש התרבותי שמוכרים לנו זה דבר קשה, אבל אין משתלם ממנו.   
עולם המדע הישראלי מאז ומעולם היה מקור לגאווה למדינה. "הראש היהודי ממציא לנו פטנטים" וכל העולם משתהה על היצירתיות והחזון. בשנים האחרונות תעשיית ההיי-טק הינה ממנועי הצמיחה העיקריים שלנו והיא מביאה איתה הרבה שמחה ורווחה לעולם. יחד עם זאת, לפחות בתחושתי האישית, רבים מידי הם האנשים שמשקיעים את מירב ומיטב שעות יומם, תוך הקרבה אמתית של חיי המשפחה וזמנם האישי, בפיתוח עוד אפליקציה למכשיר הפלאפון או עוד מסך טלוויזיה רחב/עמוק/צבעוני יותר. אולי אלה מוצרים בעלי ביקוש ונתח שוק, אולם מה בין זה ובין תועלת אמיתית לעולם?             
התקשורת בכלל איבדה את הכיוון ואת הבושה. כאשר הדבר החשוב ביותר הוא למכור עוד עיתון או למשוך עוד צופה אל הערוץ, אין פלא שבשם ערכים של "ליברליות" ו"נאורות" מותר היום לפרסם כל דבר, גם אם הוא בפרוש פוגע בביטחון המדינה, או חמור לא פחות – משפיל ורומס עד דק את נשוא הכתבה. כאשר אחד המדורים הפופולאריים ביותר בעיתונים ובאתרי האינטרנט הוא מדור ה"רכילות" והעניין בלשון הרע נהיה דבר לגיטימי ומקובל, אין פלא שהערכים היהודים של כבוד לזולת נתפסים כיום כארכאיים ולא רלוונטיים.
 
האם זוהי הבשורה שיש לנו להביא אל העולם? האם בזה מסתכמת האמירה היהודית שאנחנו נושאים עמנו אלפי שנה? התשובה היא שברור שלא! תפקידינו כעם הוא להאיר את הדרך, להיות "עם סגולה" במובן הכי עמוק ואותנטי של המילה – להביא סגולה לעולם, להביא נחמה, משמעות ואמת. זוהי הסיבה האמיתית שהקב"ה נתן לנו את המדינה היקרה הזו ובזה אנחנו נבחנים. פעמיים בעבר לא עמדנו במבחן ונשאנו בתוצאות המרות. הלוואי והפעם נלמד מניסיונות העבר ונעשה את הדברים נכון. 66 השנים הראשונות הן בגדר תקופת הינקות. עכשיו אנחנו נכנסים לשלב החשוב באמת והדברים בידינו. השינוי לא יבוא מהפוליטיקאים ולא מכוכבי התרבות למיניהם. השינוי יבוא מלמטה – ממני וממך. אם כל אחד ישכיל בחלקת האלוקים הקטנה שלו לעשות "אוויר טוב", להפיץ חום ואהבה ולהתנהג ביושר, הגינות והתחשבות לבסוף נזכה לעצמאות אמתית.
כולנו זוכרים את הכרזתו הדרמטית של בן גוריון לפני 66 שנה בדיוק: "אנחנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל". מה המשמעות של "מדינה יהודית"? האם נתנו על כך את הדעת מספיק? יש שיגידו ש"מדינה יהודית" פרושה מדינה שרוב תושביה הם יהודים, אבל האמת היא שמדינה שכזו עדיין אינה "מדינה יהודית". ההגדרה המדוייקת של "מדינה יהודית" היא מדינה שבה מתממשים ומיושמים העקרונות, התכנים והערכים היהודיים שהעם שלנו נושא עמו כל כך הרבה שנים. דורות על גבי דורות חיכו וציפו ולא זכו לחיות במדינה יהודית משלהם, ואילו אנחנו זכינו. זכות זו מחייבת אותנו לאהוב את הארץ ואת העם ללא סייג ומחייבת להשתלב במעגל היצירה והבנייה ולהשפיע על החברה מרוח התורה ומערכי היהדות. במשך כל שנות הגלות יכולנו להביא את התורה ומצוותיה לידי ביטוי בחיים הפרטיים בלבד (או לכל היותר בקרב הקהילה הקטנה שבכפר/עיירה), ואילו כיום יש לנו את אפשרות הפז להראות לעולם כולו כיצד מתנהלת מדינה שלמה שתורת ישראל הם כנר לרגליה.
לצערנו, כששואלים צעירים רבים מה קושר אותם לארץ ולמדינה רבים עונים תשובות סתמיות ואף חמור מזה מצהירים ש"שום דבר". זוהי תוצאה עגומה לעובדה שכמעט ונעלם מהשיח הציבורי הדיון על ערכים כדוגמת אהבת הארץ, אהבת המולדת ותפקידנו כעם. יעידו על כך השירים המושמעים ברדיו, שעוסקים רובם ככולם בטקסטים כדוגמת: "אני אוהב אותה והיא אוהבת אותי", ואשר החליפו את שירי המולדת של פעם. היום לכתוב שיר אהבה וערגה למדינה ולארץ נחשב מיושן ופתטי והעיסוק בצרכים האישיים ובאינדיבידואל נחשב כמעט חזות הכל.
 
ישנם כיום אנשים וזרמים מחשבתיים במדינתנו, אשר האג'נדה המוצהרת או הסמויה שלהם היא למחוק את היחוד הלאומי-תרבותי-דתי שלנו ולהיות"אומה ככל האומות". בעיניהם "עם סגולה" ו"אור לגויים" זוהי המצאה אנושית ומשקולת כבדה מידי שעדיף להפטר ממנה. החלום שלהם הוא לחיות כמו אמריקאי/גרמני/אנגלי/איטלקי. מבחינם סמלי התרבות שאנו נושאים עימנו 3,000 שנה ארכאיים ומיושנים, ועל כן יש להחליפם ב"תרבות המערבית הנאורה". אני שומע בכאב דעות אלה ונזכר בכל אותם יהודים בארצות אירופה ה"נאורות" שרק 75 שנה קודם עשו כל מאמץ לטשטש את הזהות הפנימית שלהם ולאמץ כזו 'מודרנית' ו'מתקדמת' יותר. למרבה האבסורד היו אלה דווקא הגויים שהזכירו להם בלי הרף מי הם באמת. הסיבות לאנשטימיות רבות, אולם בעומק ובשורש הדברים נמצאת הציפייה של אומות העולם מעם ישראל להאיר את האור המיוחד שלו בעולם כדי שכולם יוכלו ללמוד מאיתנו את דרך האמת והתורה.
בספר 'משלי' נכתב: "באין חזון – יפרע עם". 'חזון' פרושו מערכות ערכית וקריאת כיוון שמכוחם אמורים בני האדם לפעול. כשאלה לא קיימים נשארים רק האינטרסים האישיים ומכאן הדרך לניכור האחד כלפי השני קצרה ביותר. בעיניי, מבחינה חברתית הגענו לנקודה קריטית שבה הכרסום בזיקה היהודית ממש מסכנת את עצם יכולתינו להתמודד עם האיומים החיצוניים והפנימיים של התקופה. גדל כאן כבר דור רביעי וחמישי של ניתוק מהיהדות האמיתית, החמה והחכמה ומהכרות עם המורשת והתשתית הערכית שלנו כעם, ועל כן חובה על כולנו להתעורר בטרם נצטער. החברה הישראלית זקוקה להרבה מטען רוחני, לתיקונים ולשינויים, אך אל לנו לצפות שהשיפור והתיקון ירדו אלינו מהשמיים. כפי שהמשימה של הדור הקודם היתה מלאכת כיבוש הארץ ובנייתה הפיזית, הרי תפקידנו הוא להשקיע את כל כוחנו ומרצינו בבניין הרוחני של העם, ועל כן יש להרבות באהבה ובאמונה, כפי שטען הרב צבי יהודה קוק.
 
בקרב חלקים מסוימים בעם, אשר זוכים לרוח גבית מהתקשורת ה"מאוזנת" שלנו, פשטה אווירת ייאוש ועייפות מטורח הדרך והמסע. זה אכן קשה להילחם באויבים מבחוץ שמנסים להשמידנו בלי הרף ומדכא להיווכח שלצערנו הם מאלצים אותנו לחיות על חרבנו כל כך הרבה שנים, וזה אכן קשה לנסות לגשר על הפערים התרבותיים העצומים בין חלקי האומה פנימה. היה לנו הרבה יותר נעים וקל אילו היו לנו שכנים כמו בשוויץ, הומוגניות גדולה יותר בתוכינו כמו בשבדיה והחדשות המרעישות ברדיו היו סביב הסוגיה 'כמה תפוקת חלב נתנו הפרות השנה?', אולם המציאות שנכפתה עלינו כרגע היא שונה. המצער הוא שאותו קושי גורר עימו עייפות וחדלון, אשר מביאים עימם את השיכחה בצידקת דרכינו ובסיבות ההסטוריות והמוסריות הבסיסיות שבגינן אנו יושבים דווקא פה וביחד. לאחרונה קראתי בכאב את דבריו של אחד משועי הארץ אשר כינה אותה "ארץ זוועת חלב ודבש" ואת הגיגיו על רצונו להחליף את אוכלוסייתה וערכיה, או מאידך להגר מכאן. לילדיו, כך הוא התפאר ואמר, הוא מזמן המליץ לעבור למקום אחר על פני הגלובוס. קראתי והתעצבתי.
קל לשגות בדמיונות על פתרונות קסם שיפתרו את הקשיים השונים כדוגמת ויתורים כאלה ואחרים, אולם המציאות היא אחרת. רצה הקב"ה שנתיישב דווקא כאן בארץ מוקפת אויבים, ורצה הקב"ה שנאלץ לבצע את מלאכת האיחוד והגיבוש הפנימית והכה מורכבת בתוכינו ביחד. נראה לי שמכוח ההבנה שלא מדובר בגורל אכזר, או בטעות מצערת של ההסטוריה, אלא בתוכניתו הברורה של מלך מלכי המלכים ומסובב כל הסיבות כדי לשאוב את תעצומות הנפש והגוף להמשיך במשימה עם הרבה תקווה ואופטימיות.
 
ובעניין אחר – לפני יום העצמאות נרכין ראש ונתייחד עם האחים והאחיות שלנו שמסרו את נפשם למען הבנייה וההגנה על מדינתנו. כשנשאל הרב שלמה זלמן אוירבך (מגדולי פוסקי ההלכה ומחשובי הרבנים מאז קום המדינה) האם הוא נוסע לקברי צדיקים בחו"ל הוא נהג לענות שמידי פעם הוא מבקר את הקברים של הצדיקים הגדולים ביותר וזאת אף מבלי לצאת מהארץ. כששאלו אותו לפשר דבריו השיב שבעוברו ליד הר הרצל בירושלים הוא נזכר בחיילים שקבורים שם ומחשיבם לקדושים שבקדושים ולנעלים שבנעלים בזכות שמסרו נפשם למען עם ישראל. יהיה זכרם ברוך!
מוקדש בהערכה לראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, אשר נודע לי השנה שהוא נמנה על הקוראים הנאמנים של מאמרים אלה. קיבלת לידך למשמרת את הפקדון היקר ביותר שישנו – את מדינת ישראל. אנו מודים לך על שעות מאמץ ויגיעה אינסופיים למען עשות טוב לעם ולמדינה (גם אם לא מסכימים עם כל החלטה ופעולה). כל אדם זקוק לחיזוק, ולכן בתוך בליל הביקורת וכפיות הטובה שמסביב, דע לך שרוב העם מוקיר תודה ושמח במעשיך.
באהבה גדולה למדינה היקרה שלנו,
ניר אביעד







פרשת "אמור" - אין חשובה כמצוות הצדקה
 
 
פרשת "אמור" מפרטת על רוב החגים שניתנו בתורה ומסבירה את מהותם ואופן חגיגתם. במהלך ההסבר על לוח השנה היהודי ניתן הציווי לספירת העומר, וכחלק ממצוות הקציר,האופייניות לתקופה זו של השנה, הפרשה שבה ומורה להשאיר לעניים מעט מהיבול שכל חקלאי עמל וגידל בכוחות עצמו. עבורנו זו הזדמנות טובה לשוב ולדון באחת מאבני היסוד של היהדות לאורך כל הדורות והיא מצוות נתינת צדקה ועזרה לנזקקים. חז"ל קבעו כי אדם העושה מצווה יש לו על מצחו אות של אור שמלווה אותו באותו היום, אולם כשהוא מקיים את מצוות צדקה האות של האור מלווה אותו שבוע שלם. מדברים אלה, ומהנחיות רבות ונוספות המופיעות בתורה, עולה התמונה שמדובר במצווה חשובה ומהותית במיוחד, ועל כל אדם, שרוצה להתקרב אל האמת, להבין מה עומד מאחוריה וליישמה עד כמה שידו משגת.
במבט ראשון מצוות מתן צדקה נראית כלא הגיונית ואפילו לא צודקת. למה שאני אעבוד קשה עבור פרנסתי ואח"כ עוד אצטרך לתת מתוך זה למישהו אחר? שהוא ילך גם כן לעבוד וירוויח את לחמו בעצמו! מה אני פראייר?! גם ככה הפרנסה היום קשה ומכבידה, המשכנתה לוחצת, התשלום על הגנים של הילדים בשמיים וזה עוד לפני שדיברנו על הבורסה שחזרה להיות לא יציבה ומה שזה עושה לחסכונות ולקרן ההשתלמות שלי! על פניו יש לנו את כל הסיבות לדחות מעלינו את הציווי הגבוה הזה ואפילו להרגיש בנוח עם עצמינו, אולם כשמתחילים ללמוד את העמקות של הדברים ניתן להתחיל לראות (ובעיקר להרגיש) שלא כך הוא הדבר. נראה כי בתקופה שבה אנו חיים, תקופת רדיפת המותרות ותאוות הממון, אין ערוך לחשיבותה של מצוות הצדקה, שכן זו מצווה שמחנכת את האדם לוותר על החומר לטובת הרוחני ולהתחשב בצרכי זולתו. נתינת צדקה זה מעשה של התעלות מעל הטבע הגשמי של האדם. חוקי החומר אומרים - מה ששלי שייך לי ומה ששלך שייך לך. לעומתם, חוקי הרוח אומרים - גם מה ששלי בעצם שייך לך, או יותר נכון שייך לקב"ה שהוא למעשה כולנו. גם לאדם הרוחני כמובן חשוב שצרכיו הבסיסיים והחומרים יסופקו, אולם הוא לא עסוק באגירה וצבירה מעבר למה שהוא זקוק לו. מתוך המקום הזה הוא פנוי הרבה יותר להתחלק עם סביבתו בשפע שהוא זוכה לקבל. כדי להגיע למקום הנשגב הזה יש להתעלות מעל הטבע הבהמי-גשמי שנולדנו איתו, לעמול ולהתאמן בנתינה ועידון המידות. בטבע אין אף חיה שתיתן מהמזון שלה לחיה אחרת (שאינה בת משפחתה הקרובה). לחיות אין את התכונה שנקראת "הרגש-הזולת", כלומר אין להן יכולת להרגיש את הצער או הצרכים והמצוקות של חיות אחרות. ג'ירפה או תנין שיראו ג'ירפה ותנין אחרים במצוקה לעולם לא יחלקו משלהם על מנת לסייע להם. בזה נבדל האדם מהבהמה. לאדם יש יכולת להרגיש את כאבם ולהבין את צרכיהם של אנשים אחרים. הוצאת היכולת הזו מהכוח אל הפועל היא זו שמגדירה את האדם כבן אנוש.
מעבר לטעמים אלה, למצווה 2 שורשים עמוקים: א. כולנו אחים. כאבו של אחר זה בעצם הכאב שלי עצמי ושל כולנו יחד. גם אם אני לא רואה ומרגיש את המצוקה של הזולת, מתוקף היותנו אומה אחת יש חוט שני דק ביותר, אך חזק מאוד שמקשר בנינו. אי אפשר לראות מישהו אחר במצוקה ולעצום עין. הצרות שלנו כעם וכחברה מתחילות כשאנחנו מתעלמים וכל אחד חי בניכור ואגואיזם. המשבר הכלכלי העולמי האחרון הראה כי שיטת הקפיטליזם הבוטה אינה אפשרית עוד. ניתן לראות איך בתקופות של מצוקה קולקטיבית (כימי מלחמה/פיגועים) העם מתאחד ובזכות הסולידריות הרבה מצליחים להתגבר על האויבים. מי שלא מצליח להרגיש ולהצטער בכאבו של האחר, משמע החלק הפנימי העמוק הזה בנפש שלו מכוסה בשכבת אבק ודרוש נענוע (בדר"כ לצערנו חיצוני ולא נעים) להסיר אותה. אם נהיה חכמים נשכיל להתאחד כבר עכשיו ולא לחכות למכה הבאה שתטלטל ותקרב בנינו. על מנת שזה יקרה צריך להרפות מעט מהמחשבות של "מה יהיה איתי" ו"מה יישאר לי עצמי אם אתרום".
ב. כל מה שאנחנו מקבלים כאן בעולם ניתן לנו בהשאלה בלבד. כשאדם בסוף ימיו נפטר מהעולם אפילו עם זוג גרביו הוא לא יכול להיקבר. כל מה שהוא צובר בינתיים בדרך זה בגדר מתנה זמנית ולא נכון לשגות בדמיונות שאך ורק מאמציו של האדם הם שהביאו אותה אליו. אין ספק שאנחנו נדרשים להתאמץ כדי להתפרנס, אולם על פי האמונה, מקור הפרנסה גבוה הרבה יותר. לפיכך, ההיקשרות האובססיבית שלנו לרכוש וממון ביסודה דמיונית. אין באמת בעיה למי שנתן לנו מלכתחילה את השפע להמשיך ולתת או לחלוטין "לסגור את הברז". נתינת הצדקה לא זו היא שתמנע מאיתנו את הטוב העתידי. נהפוך הוא - דווקא הנתינה לאחר משחררת מתחושות ה"יישות" הפרטית ומזמינה את השפע להמשיך ולזרום אלינו. במצוות צדקה, האדם למעשה ניצב בפני מבחן ערכי משמעותי - האם לוותר על מה שהוא עצמו הרוויח (כביכול רק בזכות עצמו) עבור אדם אחר שעל פניו אין לו שום קשר עימו?! על כך חז"ל אף הפליגו וקבעו ש"ניסיונו של העשיר קשה ומורכב אפילו יותר מניסיונו של העני". המילה ניסיון באה מהמילה להתנוסס (כמו שדגל מתנוסס אל-על), כלומר מניסיון של התמודדות עם היצר הרע של דאגה רק לעצמנו ושל קמצנות האדם יכול לגדול ולהתעלות ברוחניות. על פי האמונה, כל בני האדם שווים. אדם עשיר זה אדם שקיבל בהשאלה וכפיקדון גם את הכסף של האחרים ותפקידו להחזיר להם אותו. זה מתבצע ע"י מתן צדקה ומעשר. זו הסיבה שצדקה באה מצרוף המילים: צדק + ה' (צדק השם). לתת לאחר זה לא לעשות לו טובה אלא לעשות את מה שהקב"ה מגדיר כצדק. הדרישה להתעלות על ה"אני" הפרטי, שטרוד בענייני העולם, בקשייו ודרישותיו לטובת הזולת היא זו שבאמת מקרבת אותנו יותר לבורא, שכן על פי התפיסה האמונית, הבורא תמיד רק נותן ומשפיע וע"י מצוות צדקה האדם מידמה למידותיו.
אין ספק שנתינה לאחר אינה קלה (במיוחד כשבכיסנו לא תמיד מצויה הפרוטה וגם כשלנו עצמינו קשה). יחד עם זאת, יש בנתינת צדקה מעין הכרזת אמון בבורא עולם ואמירה שאנחנו יודעים שגם אם ניתן משלנו הוא לא ישאיר אותנו חשופים וחסרים. הקב"ה הורה לנו לא לעשות לו מבחנים כדי לנסות להבין האם הוא באמת קיים והאם הוא אכן טוב ומיטיב, משום שאין ביכולתנו כבני אדם עם שכל ורגש כה מוגבלים להבין ולתפוס מה היא אלוקות באמת. יחד עם זאת, ישנה התבטאות אחת של הקב"ה בכל התנ"ך (בספר מלאכי פרק א') שבה הוא קורה לנו לבחון אותו ואת הנהגתו את העולם. אנחנו מצווים לתת צדקה ולראות כיצד השפע חוזר אלינו ממנו בחזרה ("בְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי"). חז"ל אף הגדילו וקבעו כי "עשר למען תתעשר", כלומר בעצם קיום המצווה של נתינת מעשר (מלשון עשירית) אנחנו מזמנים לנו בתמורה עושר חומרי, ואף חשוב מכך - שפע ועושר רוחני!! הציווי של התורה הוא, כאמור, לתת עשירית מהשכר נטו. זה לא קל, אבל עם יד על הלב - זה אפשרי. כשמבינים את הדברים לעומקם ואח"כ מסתכלים בגילוי לב על רשימת ההוצאות המשפחתיות ניתן כמעט תמיד לזהות משהו שהיה ניתן לחסוך ממנו ולתת את שנשאר למי שככה"נ צריך את זה קצת יותר מאתנו (ותחסכו לי את התיאורים על אלפים רבים מאוד של משפחות שספרי לימוד לילדים, תרופות הכרחיות וארוחה חמה בערב שבת זו פנטזיה רחוקה עבורם).
המשנה במסכת בבא בתרא כותבת: "קודם שיאכל אדם וישתה, יש לו שני לבבות, ולאחר שאכל ושתה יש לו לב אחד". הרבי מרדכי בנעט, רבה של ניקלשבורג, שהיה ידוע כמקמץ לצרכי עצמו ופזרן בשביל הזקוקים לעזרה ותמיכה, נהג לומר כי "אדם לפני שאכל ושתה מרגיש רעב וצמא ואז יש ביכולתו להרגיש גם את לבו של העני, שגם הוא רעב ללחם, אולם לאחר שהוא עצמו אכל ושתה והשביע את רעבונו, שוב אין לו אלא לב אחד. הוא מרגיש כי ליבו שבע, ואי אפשר לו אז להרגיש את ליבו של העני שאין לו לחם לאכול..."
רבים נרתעים מלתרום כי הם חושדים שכספם ילך למקורות מפוקפקים או לשרלטנים. אכן יש מקום לחשיבה, בדיקה ומציאת מקומות ראויים שידוע שעוזרים לנזקקים אמיתיים או שמשרתים מטרה חברתית חשובה. יחד עם זאת, מרוב חשדנות כבר רבים וטובים מקטלגים כל קבצן ברחוב כנרקומן וכל נזקק כשקרן ופרזיט. התפיסה הזו לרוב דמיונית ובאה לתרץ לעצמנו למה לא נכון לתת ולתרום... על המצווה נאמר כי "צדקה תציל ממוות". אפשר להבין את המשפט כפשוטו - מתן לאחר יכול להציל את המקבל ממוות פיזי, וניתן להבינו גם כהצלה של הנותן ממוות רוחני, מהתנוונות הפוטנציאל האלוקי שקיים בו ושמחכה לבוא לידי ביטוי ולהיגאל ע"י עשיית מעשים טובים של חסד.
גם על אופן הנתינה יש ללמוד. חז"ל באו ואמרו שהמצווה האמיתית והשלמה היא לא רק בנתינת הצדקה, כי אם בנתינת צדקה המלווה בחיוך ובמילת עידוד. רבים משלשלים מטבע לכוס של נזקק או שולפים שטר למתרימים בדלת בפרצוף חמוץ ואף בנימה של כעס וביקורת. חשוב לזכור כי מילה חמה, יחס אנושי ונתינת תחושה של "ביחד" וערבות ההדדית חשובים יותר מכל דבר אחר. עם החיוך הנזקק לא ילך למכולת אבל הוא כן יתהלך בתחושה טובה יותר. אחרי שכבר נתנו את הצדקה, לעיתים עלולה מידת הגאווה להשתחל ולנסות לשכנע אותנו שאנחנו "צדיקי הדור" וכי עשינו מעשה נשגב. חשוב לזכור שבסה"כ קיימנו את חובתנו הבסיסית כיהודים וכאנשי אמת ואמונה. מהרב יובל הכהן אשרוב שמעתי פעם כי הוא הלך ברחוב ונתן מטבע לעני שניגש אליו. לאחר מספר שעות הוא חלף שוב באותו הרחוב והעני ניגש אליו וביקש ממנו תרומה בשנית. הרב סיפר שבתגובה לכך שאמר לו "כבר נתתי לך" השיב אותו נזקק: "לי נתת? לך נתת!". במבט ראשון זו נראית כמו תשובה חצופה, אבל מאחוריה עומדת אמת גדולה - לתת צדקה זו זכות גדולה ואמיתית דווקא לנותן. על מנת לקיים את המצווה בהידור שלם, להימנע מתחושת הגאווה ולא להביך את המקבל, מומלץ לתת את הצדקה בסתר מבלי שהנזקק ידע מי היטיב עימו. זה אפשרי ע"י תרומה למוסדות חסד רבים המוכרים ומפוקחים ופזורים בכל עיר וישוב.
נתינה ומתן צדקה יכולים כמובן להיות בתרומת כסף, אולם לצדקה פנים ואופני ביטוי נוספים - החל מהתנדבות בארגונים חברתיים שונים, דרך ביטויי אכפתיות ועזרה לאנשים במעגלים הסובבים אותנו (משפחה, חברים לעבודה, שכנים) ועד חיוך ומאור פנים לאדם עצוב וכבוי ברחוב. תפילתי האישית היא שהקריאה במאמר זה תביא את קוראיו (ובראש ובראשונה אותי) לעשייה אופרטיבית ושלא נסתפק בהנהון הראש ובאמירת "פשש... יש בזה משהו...". הלוואי וכולנו נהיה יותר אנשי חסד, שנדע להתעלות מעל הטבע הבהמי עימו נבראנו ונתחבר לנקודת אמת שקיימת בלב.
קורות הפרשה בקצרה:
 
  • הסבר מפורט על המותר והאסור לכוהנים במטרה לשמור על קדושתם וטהרתם.
  • הסבר מה הוא קורבן תמים ומה הוא קורבן פסול להקרבה במשכן/מקדש. בנוסף מובאים דינים שונים במלאכת הקרבת הקורבנות.
  • הסבר המותר והאסור בשבת, בחג הפסח, חג הסוכות ויום הכיפורים. תאור ימי ספירת העומר והחשיבות של השארת תבואה בשדה לטובת העניים.
  • תאור אופן הדלקת המנורה בבית המקדש.
שבת שלום, ניר אביעד J
 








 
פסח – מנקים את האבק מהתריסים ואת החמץ מהלב

כמידי שנה, גם הפעם נמצא את עצמנו סביב שולחן אחד עם הגפילטה-פיש או החריימה המסורתיים, עם הרגל הקרושה ומרק העוף. שוב פעם דודה שרה עם הפטפטת הבלתי נגמרת על הביקור האחרון במספרה ושוב פעם דוד נחום עם אותן בדיחות הקרש המוכרות. בין לבין, תשאל השאלה הנוקבת – מה נשתנה? מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? במה שונה השנה הזאת מקודמתה? האם באמת החיים שלנו זזו לאן שהוא מאז הסדר הקודם? האם בתוך כל העמל והטורח האינסופיים של היום-יום אנחנו יכולים לציין מאורע אחד אחר, חי ואמיתי?
 
בפסח יורדת הארה רוחנית ענקית אל העולם ועבורנו חג זה יכול להוות פתח ושער לשינוי אמיתי ולרכישת תכונות ומידות יקרות שיכולות לתת לנו כוח למשך כל השנה הקרובה. מצאתי לנכון לרכז מספר נקודות מרכזיות עליהן נוכל כולנו לדון בליל הסדר יחד עם בני המשפחה. לרגע נשים בצד את העיסוק בתוכנית הטלוויזיה החדשה והמטריפה, בפוליטיקה המקומית או סתם בטרדות היום-יום ונאפשר לאור הגדול להיכנס אל חיינו. על מנת שזה יקרה מומלץ בחום לנצל את מעט הזמן שעוד נותר עד לחג לניקוי החמץ והאבק מהלב ולעשיית סדר במחשבות וברצונות (ולא רק בארון הבגדים...).
ידוע שהמצווה העיקרית של החג היא "והגדת לבינך", ומכאן גם מקור השם – הגדה. אנחנו מצווים להגיד ולספר ביציאת מצרים כל הלילה, וככל המרבה – הרי זה משובח. המובא במאמר זה הוא כמובן רק בגדר על קצה קצהו של קצה המזלג. ניתן בכל אחת מהסוגיות הבאות (וברבות נוספות) להרחיב, לחדש ולשוחח עד בוא הבוקר, וזו בדיוק המטרה של לילה מיוחד זה!
בסוף המאמר מצורף שאלון אישי שאולי יכול לסייע למי מהקוראים בהכנה ובהתכווננות פנימית אל החג הקרב. 
 
הפתח לחרות בנפש
הלימוד על תקופת העבדות במצרים ועל הדרך להשתחרר מעבדות זו הוא השורש לאמונה היהודית ובכוחו לחשוף עולם עשיר ומגוון של כלים שיכולים לשמש אותנו כאן ועכשיו. במציאות ההיסטורית מצרים הייתה ארץ של עבודה זרה, טומאה וסבל לעמינו והיא שייכת לעבר, אולם במציאות הרוחנית הנצחית מצרים עדיין חיה וקיימת בכל אחד מאתנו והיא מה שעושה מייצרים – מציאות רוחנית של צמצום הדעת להתעסקויות בדברים קטנים. גם היום אנחנו מתמודדים עם הכוח של מצרים בנפש של כל אחד ואחת.        
מצרים זה לא רק מקום פיזי. זו בעיקר התפיסה שקוראת לנו לא לחשוב על שום דבר שמעבר להוויה הגשמית שלנו, לא להתעסק בתכלית, להיות כבולים לתפיסות שטחיות על החיים, לחשוב ולחיות בתוך שבלונות וכמובן לא להכיר במציאות של הבורא. ברגע שעם ישראל התחיל לחשוב על מצבו ולהתנגד, פרעה הכביד עליהם את העבודה ודרש מהם להכין את הלבנים לבניית המבנים בעצמם. פרעה (מלשון פרוע) ידע שברגע שהאדם קצת עוצר וחושב על מצבו בעולם הוא יבין שהוא לא רוצה להיות יותר עבד. במציאות של היום פרעה (שהוא כאמור כוח רוחני שקיים בעולם וגם בכל אחד מאתנו) מוסיף לנו שעות עבודה, מוסיף מטלות, מוסיף מיסים, מוסיף מחויבויות חברתיות, מוסיף הסחות דעת כמו פלאפונים, מסכי פלזמות ענקיים, תוכניות ריאליטי מטופשות ועוד ועוד. העיקר – לא להתבונן בעצמינו ולחשוב על המטרה של כל המסע הזה שנקרא "החיים".                                                                               
לעבדות היום פנים רבות. כמעט כולנו קשורים בשלשלאות ברזל עבות למוסכמות ולתפיסות שמונעות מאתנו להיות בני חורין אמיתיים. כמעט כולנו רודפים אחר "המראה הנכון", אחר "המשקל הנכון", אחר "מקומות הבילוי הנחשבים", אחר סמלי סטאטוס כמו אוטו מפואר ותואר מנכ"ל/ד"ר, או מאידך בהכרה ב"מעלתנו וגדולתנו הרוחנית". כמעט כולנו עסוקים בלי הרף בלעשות רושם על הזולת, בלהתגנדר ובלקבל אישורים מזרים שאנחנו "בסדר". כשמתבוננים על כל זה אפשר ממש להרגיש כמה זה מעייף לנסות ולממש את כל מה שמכרו לנו ש"נחשב" ושיעשה אותנו אנשים טובים ומוצלחים. המחשבות והרגשות שלנו כלואים בתוך תבניות, הם עבדים לפרעה!!  
אפשר לראות אנשים שכביכול הגשימו את החלום (היום החלום של רובינו הוא החלום האמריקאי ואימצנו את המודל שלהם להצלחה), ובכל זאת הם אינם מאושרים. הם הרוויחו הון עתק, חיים בוילה מפוארת בסביון ונוסעים במרצדס, ובכל זאת הם אינם מאושרים. מאידך ניתן לראות אנשים שחיים בפשטות חומרית אבל בשמחה גדולה כבני חורין אמתיים. לא צריכה להיות חלילה מטרה בחיים לחיות בדלות, אולם כל בר דעת יכול להבין שהמרדף אחר החומר והעושר בסופו של יום לא מביא לאושר, לשקט ולשמחה הנכספים!!
רבי נחמן מברסלב טען בליקוטי מוהר"ן כי "מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת ואינם מיישבין עצמן...", כלומר אין להם זמן לחשוב בנחת ובשקט על חייהם. "יישוב הדעת" פירושו לעצור ולשאול "מה אני מרוויח מכל מרדפי העולם-הזה האלה? בשביל מה אני מתאמץ כל החיים? לאן אני רץ?". עם היד על הלב – כמה פעמים (אם בכלל) אנחנו עוצרים ושואלים מה מטרת החיים? למה אנחנו כאן? בשביל מה בעצם שווה כל המאמץ והסבל שלנו אם עוד מעט במילא נמות ולא יישאר מאתנו דבר? משום מה את חוסר הידיעה לשאלות החשובות באמת אנחנו לרוב מקבלים בשוויון נפש. אם בני אדם היו מיישבים דעתם הם היו מבינים שהכסף, הכבוד וההצלחה אינם קניינים אמתיים המעשירים את ה"אני" שלהם לנצח, אלא אך ורק הקרבה לקב"ה ולדרכי המילוט מהעבדות שהוא נתן לנו.
 
הבעיה הגדולה היא שיציאה מעבדות לחרות מפחידה! רוב בני ישראל לא רצו לעזוב את המוכר ואת ההרגלים ("ביושבינו על סיר הבשר"). למרות העובדה שהם חיו במציאות איומה ונוראה, עדיין זה היה המוכר וההליכה אל הארץ המובטחת עברה דרך המדבר. במדבר לעיתים נראה שאין אוכל ומים ומפחיד להיות שם, ולכן רבים מעדיפים לחיות בתוך הצמצום. נכתב ש-80% מבני ישראל העדיפו להישאר במצרים ולא לצאת עם משה, ולכן מצאו שם את מותם. רק אותם 20% שהבינו את החשיבות והתגברו על הפחדים וההרגלים לבסוף ניצלו.                                                                                                                       
בליל הסדר נקרא בהגדה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים", ואכן עלינו לעבור מקריאה של ההגדה כסיפור היסטורי וחיצוני לנו אל קריאה של הטקסט כמו היה זה סיפור חיינו אנו. משום כך, כל אחד יכול ואף צריך לחשוב בינו לבין עצמו היכן הוא עצמו כלוא ומה הן התבניות המחשבתיות והרגשיות שמעכבות מבעדו להיות אדם שמח, נינוח ואוהב יותר. רובינו חיים ברמת תודעה כזו שהדברים די ידועים לנו, ובכל זאת אנחנו מפחדים לעשות שינוי. אנחנו מפחדים לעזוב עבודה לא טובה, אנחנו מפחדים להתחייב לתחביב שתמיד חלמנו עליו, אנחנו מפחדים להפסיק לעשן ולשנות הרגלי תזונה ואנחנו מפחדים להיות יותר אדיבים, מנומסים ומשפיעים מהחשש ש"בעולם כה קר ומנוכר ירמסו אותנו". היום החשש הגדול ביותר הוא "לצאת פראייר" ותחת הדמיון הזה אנחנו מצטמצמים בתוך עצמינו ולעתים רבות אף פוגעים בסובבים אותנו מבלי להתכוון.
לפער הזה בין מה שאנחנו מבינים שנכון לנו לעשות לבין מה שאנחנו עושים בפועל קוראים פרעה. 'פרעה' זה מלשון 'עורף' ו'הפרעה'. מבחינה רוחנית פרעה יושב היכן שממוקם הצוואר והעורף ומונע מהידע שישנו בשכל שלנו לרדת אל הלב שמרגיש ואל הידיים והרגליים שמבצעות. אנחנו יודעים שאסור לעשן, לאכול ג'אנק-פוד, להיות אנוכי, לכעוס ולרכל, ובכל זאת לא אחת נעצרים ברמת הידיעה השכלית. בכל פעם שעשינו מעשה שלא רצינו והיצר הרע ניצח אותנו פרעה סימן לעצמו וי קטן וחיוכו התרחב.    
 
על מנת להצליח לעשות שינוי אמיתי יש להתבגר. עלינו להבין שיש לנו תפקיד בעולם ושלא באנו לכאן רק כדי להעביר את הזמן בהבל וריק. מתוך ההבנה הזו יש לקחת אחריות על העשיות השונות שלנו בחיים. החיים ללא ספק מלאים בעשיות שאינן תמיד קלות ופשוטות, כאשר החוכמה האמיתית היא לוותר על הילד שקיים בתוכנו ושמחפש רק פינוקים והנאות, ולבצע את שנדרש בשמחה ומתוך חיבור למטרה. רגע לפני פסח זה הזמן המושלם להוציא מלכסיקון המונחים והמחשבות שלנו את הביטוי "אכלתי אותה". גם אם קשה לנו בהתמודדות כזו או אחרת (עם הבעל/אישה, עם הילדים, עם המינוס בבנק, עם השכן מלמעלה, עם החמות, וכו') – הקושי הזה אינו סתמי. לא מדובר ב"גורל אכזר" וגם לא ב"עונש משמיים". כל מה שאנחנו עוברים וחווים נשלח אלינו בהשגחה פרטית כשיעור כדי שנהיה אנשים טובים ומודעים יותר, ולכן יש להתייחס אל ההתמודדויות השונות בשמחה ומתוך אתגר וסקרנות.
 
המובן הפשוט של "גולה" זה ישיבה של עם ישראל לא בארץ ישראל. מבחינה פנימית לשהייה בגולה יש משמעות עמוקה מאוד. גלות זה כשבן האדם רחוק מעצמו, מהנשמה שלו, מהאמת. זה מצב שבו האדם תקוע בשאיפות וברצונות שלו והוא לא מתפתח ועסוק בבנייה של עולם פנימי וחיצוני טובים יותר. כולנו בסוג של גולה ולכן כולנו נדרשים להוסיף את ה-א' (האות א' מסמלת את האלוקות) ולהגיע מגולה לגאולה. החומרים של הגולה והגאולה הם אותם חומרים – היחסים במשפחה, הקשר עם בן/בת הזוג, היחס לילדים, למקום העבודה, לחבר, לשכן במעלית, לנהג לידי בכביש וכו'. השאלה היא האם אנחנו מכניסים לאותן התמודדויות רגילות של החיים את החתירה למשמעות והשאיפה לאלוקות?                                                                          
לא צריך לשנות את החיים, לא צריך להרחיק עד לאשרם בהודו או להסתגר בישיבה במאה שערים. הגאולה היא בלרומם את החיים שלנו כפי שהם, בלהכניס את הטוב ליום יום. לא לחיות רק את הרגע, לא לחיות "בשביל לחיות", אלא לעשות את זה עם כוונה, עם משמעות. אל לנו להניח לדברים פשוט "לקרות". עלינו להתבונן במתרחש ולשאול את עצמינו מהי הסיבה שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים? מה אנחנו רוצים באמת? האם הבחירות שלנו בחיים הם של "טייס אוטומטי" שהפעלנו אי שם בעבר או שהם פרי החלטה מושכלת ועכשווית? החלטותינו מעצבות את חיינו וקובעות את גורלנו. אם לא ניקח פיקוד ונשאר צופים מן הצד, החיים פשוט יחלפו על פנינו.                                    
למה אנחנו עצלנים? למה אנחנו אוכלים יותר מדי? למה אנחנו נוטים להתעצבן ולכעוס במהירות? כאשר נוזפים בנו על התנהגות שאיננה נאותה, יש לנו בדרך כלל תגובה קבועה: "ככה אני!". אנחנו פשוט מי שאנחנו. התשובה שלנו היא למעשה דרך חלופית לומר לסביבה ולעצמנו שאיננו אחראיים למעשינו. אנחנו אומרים בכך שאין ביכולתנו לשנות את עצמנו, משום שכך נוצרנו. במילים אחרות, אין בידינו את הבחירה החופשית להשתנות ולהיות אחרים ממה שאנחנו.  "ככה אני!" היא תגובה כל כך שכיחה משום שלמעשה רובנו איננו מאמינים באמת שיש בידינו בחירה חופשית. זהו אחד מהמאפיינים של עבד בהיותו רחוק מעצמו ומפנימיותו.
 
ליל הסדר זה הזמן לעצור את הטייס האוטומטי ולקבל החלטות לשינוי. נכתב בספרים הקדושים כי בערב מיוחד זה וביום שלאחריו אנחנו מקבלים כוחות מלמעלה, "אתערותא דלמעלה", בדמות דחיפה בגב מהקב"ה בכבודו ובעצמו ואנחנו יכולים לשבור כל חומה ולעבור כל מחסום, שאנחנו והסביבה בנינו עבורנו. זה הזמן לבקש מהקב"ה שיעזור לנו לצאת מבתי הכלא של התפיסות והרגשות המעוותים שלנו, לבקש ממנו שיעזור לנו לצאת לחרות מהכעסים שעולים בנו אם לא עושים את שאנחנו רוצים, מהפחדים המדומיינים, מהתאוות הנמוכות, מהמתחים והדאגות המיותרות, מתחושת ה"מגיע לי", וכו' וכו'.
אז קדימה לעבודה "והעיקר – לא לפחד כלל"...        
 
הפתח לענווה
מצה בגימטרייה זה 135. חמץ, לעומתה, זה 138. מה הם, אם כך, אותם 3 דברים שמבדילים בין השניים? מה הם 3 הדברים שאנחנו עומלים כבר כמה שבועות לנקותם מביתנו ולבערם מנשמתנו? חכמי הסוד מלמדים אותנו שהתשובה נמצאת באמרה המפורסמת בפרקי אבות: "שלושה דברים מוציאים את האדם מהעולם – הקנאה, התאווה והכבוד".
החמץ, אם כך, מסמל את כל המיותר בחיים שלנו, את ההרגלים הרעים, את המידות הרעות, את המחשבות השליליות. ידוע היטב ש"טבע האדם רע מנעוריו", ולכן אל לנו לקבל את עצמנו כמו שאנחנו. נולדנו כשבתוכנה הבסיסית ביותר שלנו טבוע חזק ועמוק "יצר הרע". זה לא "באג" ביצור. כך בדיוק רצה הבורא שנהיה וזאת על מנת שנאבק על משמעות חיינו במאמצים והשתדלות גדולה. "יצר הרע" פירושו כוח חזק ושלילי שמחויבותנו להילחם בו ולא להסכים לקבל אותו. המחויבות שלנו היא לבחור בטוב בכל רגע מחדש. אדם שמצליח להתגבר על כל ה"שדים" הללו שבתוכו הוא אדם חזק ובריא, הוא אדם חופשי, הוא בן חורין אמיתי. בפועל, ימי ההכנה לחג, ניקוי ואח"כ שריפת וביעור החמץ בבית מסמלים את המלחמה ביצר הרע. לאחד החמץ הוא כעסים גדולים על אנשים ומצבים שסביבו, לשני קינאה ותחרותיות ולשלישי גאווה/פחדים/חרדות/עצבות/תחמנות/אגואיזם וכו'. רובינו "בורכנו" בכמה סוגי "חמץ", כאשר הניקיון הסיזיפי של הבית לפני החג הוא הזדמנות לבער מתוך הנשמה את החמץ והמיותר (הבית הגשמי מסמל את הבית לנשמה שבקרב כל אחד). אדם נבון תוך כדי קרצוף הרצפות והפנלים יעשה "בדק בית פנימי" וידמה שגם את נשמתו הוא ממרק.
מומלץ לשבת לפני החג עם דף ועט ולכתוב בלי מסננות את כל "החמץ" שאנחנו חושבים שקיים בנו בנפש. הרשימה הזו סודית ואינטימית והיא תהווה את הבסיס לניקיון הפנימי שנתכוונן אליו במהלך החג וכמובן גם אחריו (שאלון עזר מצורף בסוף המאמר). חז"ל לימדנו אותנו שאדם שניגש אל החג עם הגישה הזו מובטח לו שמשמיים יסיעו לו כל השנה עד הפסח הבא להילחם באותו חמץ.
המצה, מאידך, מסמנת את תכונת הנפש הרצויה של ענווה ועדינות. למעשה במצה יש את אותם חומרים מזינים ואת אותם אבות המזון כמו בלחם, אלא שהיא פחות נפוחה, פחות מלאה בעצמה, פחות יפה חיצונית ומריחה פחות טוב. אין בה את ה"דאווין" וה"שוויץ" שיש בלחם ואפשר ללמוד ממנה רבות על התנהלות חכמה יותר בעולם. חז"ל לימדו אותנו שענווה היא שורש המידות הטובות. שורש הכוונה לסיבה ומסובב, לתולדה של משהו אחר. כך, הענווה היא זו שמביאה תכונות נוספות כמו כבוד לזולת, אכפתיות, שימחה ורוגע. מאידך, גאווה היא שורש למידות הרעות. גאווה מביאה כעס, אגואיזם, עצבות ובדידות.
הקב"ה ייצר אותנו בעלי תחושת ישות נפרדת מהזולת. באופן טבעי אנחנו דואגים לעצמנו יותר מלכל אדם אחר, אוהבים את עצמנו ודואגים לעצמנו. באופן טבעי האדם נוטה להגדיר מי הוא ע"י השוואה לאחרים ונוטה להגביה את עצמו ולהנמיך את האחרים כדי להרגיש קיים ולחזק את ביטחונו העצמי. זהו בדיוק שורש הקלקול שלנו ומכאן גם שורש התיקון! אנחנו נדרשים להילחם ביצר הרע הזה וע"י הכנעתו נפתחות לנו דלתות אינספור של אוצרות נפש נפלאים.
כל אחד יכול להעיד שהמצאות בסביבתו של בעל גאווה אינה נעימה. ניתן ממש לראות כיצד אדם כזה שם עצמו תמיד במרכז. הוא לוקח כל דבר באופן אישי וכל מה שקורה סביבו מיחסו אליו. אדם כזה נעלב בקלות כי הוא חושב שמכוונים אליו את הדברים וכל מה שהוא שומע הוא מיד מתרגם לחשיבה של מה זה אומר מבחינתי? איך אני מושפע מהדבר? האם אני מרוויח או מפסיד מכך?              
 
על מצה ניתן לשים מצות רבות נוספות. היא יכולה להכיל ולהחזיק רבות כמותה. לעומת זאת, על לחם נוכל לשים לכל היותר לחם אחד נוסף (וגם הוא יתנדנד ולא יהיה יציב). ניתן ללמוד מכך שכשאדם נקי מהאוויר, האגו והפוזה שמנפחים אותו, וטהור מהחמץ שמחמיץ לו את הלב, הוא יכול להיות לעזר ותועלת לאנשים נוספים. לצערנו, ניתן לראות את התופעה ההפוכה אצל זוגות רבים, אשר לא משכילים לשים בצד את האגו/ההרגלים/הקיבעונות/השריטות, ולכן כמו הלחם על הלחם לא מצליחים לשרוד ביחד ולבסוף נופלים.
חז"ל לימדו אותנו עוד מימים ימימה שכל אדם צריך להתייחס אל בן/בת זוגו מתוך ההבנה העמוקה שתכלית בואו לעולם היא כדי שהוא יגרום לבן/בת הזוג להיות הכי מאושר/ת שאפשר. זה נכון שיש לנו בחיים עוד משימות ועוד התמודדויות, אולם משימת העל היא בדיוק זו. גבר אמיתי הוא מי שמשכיל לגרום לאשתו להרגיש לא פחות ממלכה, וכך גם להיפך – אישה אמיתית היא כזו שמסתובב לידה מלך שמח ומאושר. מתוך התפיסה הזו ומתוך העדר השמרים והנפיחות העצמית, מובטח שהקשר יצליח והמשפחה תוכל להיבנות כמגדל מצות יציב ומאוזן. אין בדברים משום קריאה חלילה להיות כנועים ולוותר על צרכים בסיסיים, אולם רבים מאתנו (במיוחד בשנים האחרונות בהן הדגש הכללי בחברה הוא על מרדף אחר "מימוש עצמי" וסיפוק ההנאות אישיות) מחמיצים את הקשר וכלל לא ממצים את הפוטנציאל לטוב ואושר שיכול להיות לנו עם בן/בת זוגנו. אם נשכיל להיות קצת יותר מצה צנועה ופחות לחם 8 דגנים משוכלל או פוקצ'ה אוורירית ומשובחת נזכה לאושר גם בחי הזוגיות שלנו, שהם, כידוע, המפתח לכל השאר.
גם מהיין, המשמש לשתיית ארבעת הכוסות, ניתן ללמוד רבות. באופן פלאי אנו מקדשים את היום הזה ואת עצמינו עם מיץ ענבים אשר דרכו עליו ומחצו אותו עם כפות הרגלים, שהן החלק הנמוך ביותר באדם. הגאווה נכתשת ודווקא בזכות כך יוצא ממנה תוצר כה משובח.
 
התורה מעידה כי משה היה "עניו מכל אדם" (לראייה, בכל ההגדה שמו לא מוזכר אפילו פעם אחת!) בעוד פרעה סימל את שיא האגואיזם והאנוכיות ("לי יאורי ואני עשיתיני"). מעבר לסיפור היסטורי, מדובר, כאמור, בסיפור של החיים שלנו. בכל אחד מאתנו יש בנפש את הכוח של משה רבנו, כמו גם של פרעה הרשע, כאשר המאבק הוא עם מי אנחנו מזדהים. אם לא נתאמץ 'להתגבר על עצמנו' סביר להניח שכוחות החיים והאגו ייקחו אותנו להיות יותר כמו פרעה, ולכן כה חשוב לזהות את הגאווה והאגו ולהילחם בהם.
 
הפתח לאופטימיות ולראיית הטוב
אחד המוטיבים העיקריים, ששזורים לאורך כל ההגדה וחוזרים על עצמם, הוא הכרת תודה לקב"ה על שעשה לאבותינו ניסי-ניסים והוציאנו מעבדות לחרות. השיא כמובן מגיע בקריאת ההלל ובשיר "דיינו" בו אנחנו מציינים את כל המופתים שהקב"ה עשה ("אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים – דיינו", "אילו עשה בהם שפטים ולא עשה באלוהיהם – דיינו", וכו').
מידת הכרת התודה וההודיה הן חשובות ביותר ועל כן עלינו לאמץ לכל השנה את רוח ההגדה ולהביאה גם אל היום-יום האפור והקשה. ביהדות ישנו מושג בסיסי מאוד המדבר על "חוש הכרת הטוב", שמשמעו, בתמציתיות, להפך את המשקפיים איתן אנחנו מסתובבים בעולם ולסגל מחשבות חיוביות במקום השליליות. במקום לראות את מה שאין, עלינו להתחיל לראות ולהרגיש את שישנו - את חצי הכוס המלאה. רובינו כלואים בתוך הלופ הזה של תאוות לא ממומשות וצרכים לא מסופקים. הכרת הטוב פרושה לעצור ולומר בזה הרגע: "ברוך השם, עכשיו טוב לי! כן, ממש עכשיו. עם האישה הזו, הילדים האלה, העבודה הזו, המשכנתא והפקקים. אני מקבל באהבה את הטוב ואת הטוב פחות ושמח בחלקי". לא מדובר בפשרה ובבינוניות, אלא בהכרה במציאות והשלמה מבורכת עימה. החיים הם כאן ועכשיו ולא בדמיונות בהקיץ על העתיד.
"נכרת הטוב" פרושה הודיה למי שעשה מעשה רצוי וטוב ועזר לנו. זה נכון ביחס לכל אדם בסביבתנו הקרובה והרחוקה (בן/בת זוג, הורה, חבר למשרד, נהג האוטובוס בדרך לעבודה, וכו) ונכון ביחס לבורא שמחייה ומאפשר כל נשימה ונשימה. להודות לזולת נותן לצד השני הרגשה טובה וגורם לנו להיות אנושיים וצנועים יותר, ולכן אין צורך לחכות שמישהו/משהו יעשה עבורנו מעשה חיובי בצורה קיצונית כמו עשר מכות, חציית הים לשניים ושחרור מעבדות לחרות בשביל לומר לו תודה.
תודה לעולם הנפלא שמאיר לנו את הבוקר בקרני שמש יפות, תודה שיש לי משפחה אוהבת ותומכת, תודה שאני הולך על שני רגליי, תודה שיש לי בגד ללבוש, לחם לאכול (כמובן לא בפסח...), חבר לחלוק עימו מועקה וכו' וכו'. מודעות עצמית בסיסית לדברים הנפלאים שקורים בחיינו רק תעצים ותגדל ותגרום לנו להמשיך לקבל עוד ממה שכבר יש לנו.
כל אדם מוצא את מה שהוא מחפש, "בדרך שאדם רוצה לילך - בה מוליכין אותו" (הגמרא במסכת מכות). כך לדוגמא, מי שאוהב פרחים יבחין בהם, למרות שאחרים פשוט יחלפו לידם ומי ששונא אשפה המושלכת ברשות הרבים יראה את האשפה בכל מקום במקום להבחין בציפורים ובשקיעה יפה. על פי עקרון זה, אם נחליט שחשוב להכיר תודה אז נתחיל לשים לב לדברים הטובים שיש בחיינו ושאנשים אחרים עשו ועושים למעננו בלי סוף.
 
בליל הסדר יש לנו הזדמנות להתחיל מחדש ולבחור לראות טוב. נראה לי שהסיבה שאנחנו אוכלים מרור זה לא רק כדי שנזכור שהמצרים מיררו את חיינו, אלא גם כדי שנזכר בתכונת המירמור הפנימי שיש בתוכנו ונחליט בערב מיוחד זה לפסוח מעליו. אם יש דבר שמקבע אדם כעבד זאת תחושת המסכנות והבכיינות הפנימית. "אין לי", "קשה לי", "לא מבינים אותי". בפסח שמים לזה סוף!
הפתח לאחדות
על פי חז"ל, אותם 80% מבני עמינו שלא זכו לצאת ממצרים מתו בזמן מכת החושך, עליה נאמר "לא ראו איש את-אחיו, ולא קמו איש מתחתיו" (ספר שמות פרק י'). לפי ר' יהודה אריה לייב אלתר, מאדמורי חסידות גור, המכונה גם "השפת אמת", יש ללמוד מפסוק זה מסר חשוב: החושך הנורא והקשה ביותר הוא כשמגיעים למצב של "לא ראו איש את אחיו". כשאיש אינו רואה את אחיו, כלומר אינו יודע מה חסר לו ואינו משתדל לעזור לו – אין מציאות אפילה מזו. התוצאה של מצב זה היא אחת: "ולא קמו איש מתחתיו". כאשר בן אדם דואג רק לעצמו, וכל מחשבותיו הן כיצד להציל את נפשו בלבד – הוא נשאר במקומו ואינו מסוגל להתרומם משפל המדרגה בה הוא נמצא, וזאת משום שכלל רוחני ידוע אומר שאת ההתעלות העצמית משיגים על ידי העלאת הזולת.
הביטוי העממי "אני לא רואה אותך מטר" מקבל כעת משמעות נוספת. במצרים אומנם היה גם חושך פיזי שהפריע לראות אחד את השני, אבל הבעיה הייתה חמורה הרבה יותר. המצרים, כמו גם חלק גדול מבני ישראל, היו שקועים באגואיזם ובאנוכיות הקטנה והצרה שלהם ולכן נענשו בחושך אמיתי ומשתק.
מסתבר שכמו אז, כך גם היום, המחלה של החברה המודרנית היא בדידות ועצבות, אשר נובעים מדאגה יתרה ומוגזמת לעצמינו. כאשר אנחנו עסוקים כל כך הרבה בצרכים/העדפות/חשקים האישיים אנחנו מאבדים את מקור החיות שלנו שהוא חברה וסביבה אנושיים מפרים ותומכים. בהחלט חשוב שנשאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף האובססיבי אחר ההנאות והתועלת האישית גורמים לנו במקרים רבים לא לראות את שכנינו. מתוך כך אנחנו מכלים את זמנינו ורגשותינו היקרים בתחרותיות, חשדנות, קינאה ואף נקמנות.
התפיסה הרווחת של "אם יהיה לי טוב אז במילא יהיה גם לסביבה שלי טוב" היא נכונה, אבל מוגבלת מאוד. החשיבה צריכה להיות ש"אם לסביבה שלי יהיה טוב אז גם לי במילא כבר יהיה טוב". לצערנו, יש לא מעט אנשים שחושבים כיום רק על טובתם האישית. לא אכפת להם מה קורה עם האחרים שאינם קרובים להם, לא מפריע להם שיש אנשים שאין להם מה לאכול, שיש אנשים שאין להם כסף לתרופות ושיש אנשים שהולכים עם מועקות רגשיות בלב. התפיסה שלהם על העולם תחומה בגבולות של עצמם בלבד.
להיות בן חורין אמתי, לצאת מהשעבוד והעבדות של הדאגה העצמית המפורזת, פרושו לפקוח את העיניים, לראות למעבר לקצה חוטמי ולהתחשב במי שסביבי.
על פי הלכה בליל הסדר נאכל את המצה ונשתה את היין בעודנו מסבים (נשענים) לצד שמאל. ההסבר הפשוט הוא שבערב זה כולנו בני מלכים ולכן אנו יושבים בהסבה כמנהג המלכים והאנשים החשובים. פרושים נוספים מדברים על כך שאנו נשענים על הצד שמייצג את היצר הרע ומידת הדין (זו הסיבה שמניחים תפילין על יד שמאל) ובכך רוצים לעקוד אותו. הסבר נוסף להסבה הוא שכדי שלא ניפול עלינו בהכרח להישען על מי שיושב לידינו, וכך בעודנו תומכים איש ברעהו אנו מתקנים את אותם חושך ואנוכיות.
 
הפתח לאמונה
"חג הפסח עניינו אמונה, וליל הסדר ליל גילוי שכינה הוא בבחינת ראש השנה לאמונה" (מתוך 'הנתיבות שלום'). אברהם אבינו היה ראשון המאמינים, אולם ההתגבשות שלנו לעם ותחילתה של האמונה בקרב כלל הציבור היו רק בעת יציאת מצרים. "מעשה אבות סימן לבנים", ומשום כך בחג זה ניתן להתחזק באמונה בבורא ובהשגחתו הפרטית עלינו כעם ועל כל אחד ואחת מאתנו כפרטים. בפרקי אבות נכתב: "איזהו העשיר – השמח בחלקו". הפרוש המובן הוא שמי שמסתפק במה שיש לו הוא מאושר, אולם הרב מרדכי שיינברגר הוסיף רובד נוסף באומרו שאותו "חלק" בו העשיר שמח הוא ה"חלק אלוקה ממעלה" שבו – הנשמה העליונה והנשגבת שניתנה לו. כשאדם זוכר מי הוא באמת, שיש בתוכו ממש חלק מהקב"ה בכבודו ובעצמו, שהעולם הזה הוא לא כאוטי (למרות שלעיתים זה נראה כך) ושיש מי שמשגיח עליו ומאוד אוהב אותו - אזי יש לו שמחה.
 
 
טיפ אחרון לסיום: גדולי ישראל הזהירו אותנו במיוחד לבל נכעס בערב ליל הסדר. בכל השנה מידת הכעס מגונה ומאוסה, אולם מאחר וליל הסדר הוא הפתח הרוחני לשפע של השמחה, הרוגע והצמיחה הרוחנית שלנו לכל השנה, עלינו להיזהר במיוחד מלכעוס, לרטון ולקטר בשעת רצון גדולה זו. גם אם המרק יצא קר, היין נשפך על המפה החדשה או האח/הדודה אמרו משהו שלא מצא חן בעינינו – בכל מקרה ומצב חשוב שנשמור על אווירה פנימית חיובית, ניקח נשימה עמוקה ונמשיך במסע אל האור עם חיוך על הפנים.
חג שמח וכשר לכל עם ישראל, ניר אביעד





פרשת "קדושים": "ואהבת לרעך כמוך" - האם זה אפשרי?!
 
בשבת הקרובה נקרא שתי פרשות יחדיו - "אחרי" ו"קדושים", העמוסות בכל טוב ובאוצרות רוחניים לרוב. ובכל זאת, אם ישנה הנחייה בולטת במיוחד, הלא היא ודאי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" המופיעה בפרשת "קדושים". לא בכדי היו פרשנים רבים שטענו כי עבירות שבין אדם לחברו חמורות יותר מאשר עבירות שבין אדם למקום, ונראה כי משפט קצר זה בין 3 המילים, שזכה לאינספור סטיקרים המקשטים את מכוניותינו, מצליח להכיל בתוכו את עומק העומקים של היהדות והתורה כולה. רבי עקיבא, התנא האלוקי, התייחס לסוגיה באומרו כי "ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה". מה הכוונה "כלל גדול בתורה"? המשמעות היא שאהבת הזולת כוללת בתוכה את כל שאר המצוות! כל שאר העשיות הן רק פרוט של הכלל הגדול עצמו. כמו, שלדוגמא, בתוך הכלל הגדול של "זהירות בדרכים" יש פרוט של הרבה עשיות אחרות כגון: נהיגה במהירות המותרת, עצירה ברמזור אדום, מתן זכות קדימה וכו, כך גם באהבת הזולת אנו מקיימים את כל שאר המצוות עצמן. אין עוררין ששמירת שבת, כשרות וטהרת המשפחה הן הבסיס לקיום היהדות, ואף נאמר במקום אחר שאין אנחנו יודעים איזו מצווה חשובה מחברתה, ובכל זאת ברצון להטיב לשני אנחנו ממש מידמים לקב"ה בעצמו שעסוק ללא הרף בהשפעת שפע לברואיו. אדם נולד באופן אוטומטי עם אהבה טבעית לעצמו. לרוב הוא לא צריך לפתח אותה. ה"חינוך העצמי" עליו מדברת היהדות הוא בלהתחיל לאהוב גם את הזולת ממש כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו! לרצות שיהיה לשני טוב בדיוק כמו שאנחנו רוצים שיהיה לנו טוב! יהודי צריך לאהוב כל יהודי ולא רק מי שנחמד אליו, דומה לו, מצביע או מתנהג כמוהו. זו מצווה קשה ביותר אבל מאחוריה עומדת חוכמה אלוקית אדירה. אל הקריאה לאהוב את הזולת מתלווה הציווי "לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ", אשר גם כן מופיע בפרשה זו. מהדברים מתבהר לנו שלא מספיק לא לבטא כלפי חוץ את הסלידה שלנו ממישהו ובגדלות נפש לשדר לו שהוא מקובל עלינו. אנחנו לא נדרשים רק להתנהגות נעימה כלפי חוץ, אלא ממש לעדן את עצמינו לרמה כזו עד שלא נרגיש אפילו בעומק הלב, בצד הכי נסתר וסמוי מהעין, שנאה כלשהי כלפי מישהו אחר. בשלב זה לרוב מורמות הגבות בתמיהה "כיצד זה אפשרי?" ו"כיצד ניתן להכריח את הלב להרגיש או לא להרגיש משהו?". בהקשר הזה מוכר הסיפור על הילל הזקן, אשר כתשובה לשאלתו של אותו גר, אשר שאל כיצד ניתן לקיים את כל התורה על רגל אחת? ענה לו: "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". הילל הזקן, אם כך, חשף בפנינו סוד גדול באומרו כי הדרך לקיום מצוות נשגבות אלה מתחילה בהימנעות מעשייה לחברינו של השנוא עלינו. מי שמתמיד בכך מובטח לו שעם הזמן לא רק שכלו ירצה לאהוב ולכבד כל אדם, אלא גם ליבו.
חכמי הקבלה דימו את עם ישראל לגוף אחד שלם וכל אחד מאיתנו לאיבר בודד בו. כל איבר מחויב לבריאותו והצלחתו של שאר האיברים לא פחות מאשר להצלחתו האישית. כך לדוגמא, לא ייתכן שהריאה תחליט שהיא רוצה לספק חמצן אך ורק לעצמה או שהכבד יקבע כי מעתה ואליך הוא מסנן רעלים אך ורק שקשורים אליו. למעשה כל האיברים עסוקים 99% מזמנם בעשייה למען יתר האיברים ורק באותו אחוז בודד הם פועלים למען עצמם. כך גם כל יהודי ויהודי מחויב ברוב זמנו וכוחותיו לשרת ולהטיב עם חבריו ולוותר על תכונת האגואיזם המולדת בו. המחלה של החברה המודרנית היא בדידות ועצבות אשר נובעים מדאגה יתרה ומוגזמת לעצמינו. כאשר אנחנו עסוקים כל כך הרבה בעצמינו אנחנו מאבדים את מקור החיות שלנו שהוא חברה וסביבה אנושיים מפרים ותומכים. בהחלט חשוב שנשאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף האובססיבי אחר ההנאות והתועלת האישית גורמים לנו במקרים רבים לא לראות את שכנינו. מתוך כך אנחנו מכלים את זמנינו ורגשותינו היקרים בתחרותיות, חשדנות, קינאה ואף נקמנות. הדבר דומה לאותו אדם שמחזיק בידו הימנית סכין וחותך לעצמו סלט. כמו שלא יהיה הגיוני שאם יד ימין בטעות חתכה עם הסכין את יד שמאל אז יד שמאל תיקח בשנאה את הסכין ותחתוך בחזרה את יד ימין כדי לנקום, כך לא הגיוני שיהודי ישנא וינהג בפרוד כלפי כל יהודי אחר.
התפיסה הרווחת של "אם יהיה לי טוב אז במילא יהיה גם לסביבה שלי טוב" היא נכונה, אבל מוגבלת מאוד. החשיבה צריכה להיות ש"אם לסביבה שלי יהיה טוב אז גם לי במילא כבר יהיה טוב". לצערנו, יש לא מעט אנשים שחושבים כיום רק על טובתם האישית. לא איכפת להם מה קורה עם האחרים שאינם קרובים להם. לא מפריע להם שיש אנשים שאין להם מה לאכול, שיש אנשים שאין להם כסף לתרופות ושיש אנשים שהולכים עם מועקות רגשיות בלב. התפיסה שלהם על העולם תחומה בגבולות של עצמם בלבד. אהבה אמיתית, אם כך, אינה תלויה באינטרסים מכל סוג.
התורה בכלל, ופרשת "קדושים" בפרט, עמוסה במצוות והנחיות כיצד עלינו לחיות נכון יותר עם הזולת והיא בעצם באה ומפרטת כיצד מקיימים הלכה למעשה את מצוות-העל של "ואהבת לרעך כמוך". המצווה שאולי דיברה אלי וריגשה אותי יותר מכולן מופיעה גם כן בפרשה הנוכחית: "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט'). כולנו מכירים את החצי השני של הציווי - לא לשים מכשול בפני עיוור. מעבר לפשט הברור, הכוונה היא שאסור להטעות אף אדם ולנצל את חוסר ההבנה שלו בתחום מסוים. בעולם העסקים מצווה זו רלוונטית במיוחד ואנחנו מוזהרים לומר לכל לקוח את האמת במלואה ולא לנצל את תמימותו וחוסר בקיאותו בתחום כלשהו. יחד עם זאת, חציו הראשון של המשפט מדהים וחשוב לא פחות. אנחנו מצווים לא לקלל חרש. בפשט לכולנו ברור מדוע מסוכן לשים מכשול בדרכו של עיוור, שכן הוא עלול להיתקל בו וליפול, אולם למה אסור לקלל חרש? הרי במילא הוא לא ישמע אותנו ולא יגרם לו כל נזק? כאן התורה מראה לנו את גדולתה ואומרת שאפילו אם אותו חרש לא יידע שקיללנו אותו, עצם העובדה שבליבנו ומחשבותינו היה רצון להרע לו או שחשבנו עליו רעה - עצם זה יגרום לו לנזק, ולכן אנחנו מחויבים להימנע מכך. גם למחשבות ולמילים שלנו כוח אדיר ויש להיזהר בהם.
בעיתוי הנוכחי לא ניתן לדבר על מצוות אהבת הזולת מבלי להזכיר את ימי ספירת העומר שאנו נמצאים במהלכם. על פי המסופר בתלמוד בתקופה זו נפטרו עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא בימי מרד בר כוכבא במגיפה מסתורית ונוראה. מותם בטרם עת בתקופה קצרה של מספר שבועות בודדים לא היה משום שהם לא קיימו ואף דקדקו במצוות ובהלכות השונות, אלא משום שהם לא נהגו כבוד איש ברעהו. אותם תלמידים קינאו איש ברעהו, דיברו לשון הרע ושמחו לראות את קלונם של חבריהם, ועל כן נענשו. עונש דומה קיבל עם ישראל כולו עם חורבן בית שני והיציאה לגלות נוראית, וזאת על שום שבאותם ימים שררה שנאת חינם והם לא קיימו את מצוות אהבת הזולת.
הכוח של נתינה לזולת וחמלה על האחר הוא בל ישוער. ידוע הסיפור על רבי ישראל מסלנט שהתהלך יום אחד בשוק הערבי בירושלים העתיקה וניתקל בערבי חמוש בסכין גדולה שבא לדקור אותו. הרבי הסתכל עמוק אל תוך עיניו ולפתע הערבי שמט את הסכין, נישק את ידו של הרב ונס בריצה מהמקום. לאחר מכן החסידים של הרב שאלו אותו לפשר האירוע המדהים והוא ענה להם שהוא ראה לפניו אדם כל כך מסכן, שהשנאה שבליבו ממש העבירה אותו על דעתו עד שהוא היה מוכן לרצוח אדם רק בגלל שהוא מדת אחרת, ולכן הוא הרגיש כלפיו רחמים אדירים על שהגיע לשפלות הזו. הערבי שחש את הרגש הזה מתוך העיניים הטובות של הרבי פשוט נדבק במידת הרחמים ולא יכול היה לבצע את הרצח.
לאחר שהתבהרה החשיבות שנותנת התורה ונותנים גדולי ישראל למידת אהבת הזולת והנחיצות שלה ליצירת האחדות בתוכנו, עולה השאלה איפה זה פוגש אותנו בחיי היום-יום? היכן ניתן לקיים את הכלל הגדול של התורה? האמת היא שבכל מקום! בכל מפגש ומפגש עם אנשים אחרים יש לסגל את צורת החשיבה - מה אנחנו יכולים לעשות על מנת להטיב עם הזולת? יש לחשוב מה היה נעים וטוב לנו באותה סיטואציה, לבדוק האם הצד השני גם היה מגדיר את זה כטוב, ואם כן - לפעול למענו במלוא המרץ והאכפתיות שהיינו דואגים לעצמנו.
לאופן החשיבה הזה של "ואהבת לרעך כמוך" יש הרבה פרטים קטנים. מספר דוגמאות:
במקום העבודה: כמו שאנחנו היינו שמחים אם עמית שלנו לתפקיד/למשרד היה משתף אותנו בידע שרכש ושיכול לסייע גם לנו, כך יש לתרום מהידע והזמן שלנו לעזרתם של עמיתינו. לשמוח בלב שלם בהצלחתם, לפרגן ולהתכוון לזה, לא להיות צרי עין ולקנא. כדאי להיזכר כמה שלילית היא התחושה כשמישהו כועס/צועק/נוזף בנו. אם לנו זה כל כך לא נעים אז למה שנעשה את זה למישהו אחר?! ביחסינו למעסיק יש לשמור על רכושו (החל מציוד משרדי וכלה במידע סודי ורגיש) ולכבד את הזמן עליו הוא משלם לנו. רבים מאיתנו מכלים זמן עבודה יקר בגלישה באינטרנט או בשיחות טלפון אישיות מרובות ובטלות. יש לחשוב כיצד אנחנו כבעלי חברה היינו מרגישים כלפי עובדים שמתנהגים כך?
בקשר עם בן/בת הזוג: כמו שלנו חשוב לקבל תמיכה ועזרה על רבדיה השונים מבן/בת הזוג, כך עלינו לזכור שגם לו/לה צרכים דומים. יש לסייע ככל שניתן בעול הפרנסה ובמטלות הבית, לא להשאיר תפקיד ספציפי לצד השני אם קשה לו עם זה, להיות פרטנר קשוב ותומך, לא למהר לשפוט ולבקר, להשכיל לשתף בסודות הלב, לא לבזות אותו בפני זרים, לא לשקר ולנהל הסתרות אחד מהשני וכמובן שלא לבגוד באמונו בכל צורה שהיא. כל מי שחווה או חווה בעברו אחד מהדברים האלה יודע כמה זה כואב וקשה. אם כך, למה שנגרום צער שכזה לאדם הקרוב לנו מכל?
בקשר עם חברים: כמו שלנו, כיצורים חברתיים מטבענו, חשובה הסביבה המבינה והתומכת של חברינו, כך עלינו להתאמץ ולספק להם אותה בחזרה. יש להיות לחבר את שחפצה בו נפשו - החל מפרטנר לשיחת חולין על כוס בירה ועד לאוזן קשבת ולב פתוח בשיחות נפש משתפכות. פוגע במיוחד לדבר אל אדם ולגלות שבכל אותו הזמן הוא היה שקוע בדמיונות בהקיץ ולא היה קשוב לנו. אל לנו ללמוד מהחבר על מגרעותיו ואז בשעה שזה מתאים לאינטרס שלנו להשתמש במידע הזה כנגדו ולהכאיב לו. לא לפרסם בפומבי לאף אדם סודותיו ובטח לא להתרחק ממנו כשנראה ש"כבר אין לי מה להרוויח ממנו".
בקשר עם השכנים: כמו שלנו לא נעים שהשכן מלמעלה מחליט באמצע הלילה להזיז רהיטים או לדפוק מסמרים בקיר, כך עלינו להתחשב בשכנה שמתחתינו ולא לטפטף לה על הכביסה או להפעיל מוזיקה רועשת בשעות המנוחה. כתוב: "טוב שכן קרוב מאח רחוק". עלינו להיות תמיד מאירי פנים בחדר המדרגות ולהיות זריזים לתת כוס סוכר או כמה ביצים למי שבדיוק נתקע בלי באמצע הכנת עוגה.
בנהיגה בכבישים: כמו שאותנו מפחיד ומכעיס כשנהג פרוע חותך/צופר/מהבהב לנו, כך עלינו לנהוג בסבלנות ואדיבות (למען הסביבה ולא פחות חשוב למען בריאותינו אנו). יש לתת זכות קדימה, לאפשר למי שרוצה לעקוף אותנו ולהשתלב בנתיב שלנו למי שצריך. זה ההיפך מפחיתות כבוד לתת לנהג אחר לעקוף אותנו. נהפוך הוא - בכל פעם שהגבנו במתינות בכבישים הפחתנו ממפלס המתח הכללי וסייענו באופן ישיר להפחתת מספר התאונות. מה יותר אוהב אדם מזה?
מי שחושב שלקיים את כל שכתוב כאן קשה אכן צודק! אכן לא פשוט לשמור על אותה אחדות ולחיות אורח חיים נכון בין אדם לחברו. אומנם זה לא קל, אבל מבט קצרצר באלימות על רבדיה השונים שגואה כיום בחברה הישראלית, בקוטביות האדירה בין עשירים לעניים, ביחסים הבעייתיים בתוך המשפחה, באחוז הגירושין שמרקיע שחקים, בקשר הורים-ילדים שמתערער, במערכת החינוך הקורסת, וכו וכו - יגלה שבסופו של דבר דווקא הדרך הזו היא הקלה יותר...
הלוואי ונזכה להתקרב ולקיים את מצוות אהבת הזולת בלב תמים ונקי. שבת שלום, ניר אביעד J


 
פרשת "מצורע" – יש לך לב טוב או לב רע?

פרשת השבוע הנוכחית, כמו גם קודמתה, עוסקת בחלקה הגדול בדיני מחלת הצרעת, כאשר הפעם אנחנו קוראים ולומדים על כך שלנגע המחלה היו מספר אופני ביטוי – החל מצרעת בגופו של אדם, דרך צרעת בבגדים שלבש המצורע ועד לצרעת בבית עצמו שבו שהה.
בתקופתנו בה המחלה הזו כמעט וחלפה לחלוטין מהעולם, חשוב להבין שהצרעת עליה מדברת התורה אינה רק מחלה פיזית ויש לה גם משמעויות רוחניות. זו הסיבה שהתורה הקדישה שתי פרשות שלמות שעוסקות בה, ועוד פסוקים רבים בשאר חלקי התנ"ך. גם במשנה הוקדשה מסכת שלמה לענייני הצרעת – מסכת נגעים, שכן יש משהו חשוב ושורשי מאוד בצרעת. במקורות ייחסו את ההדבקות במחלה לדיבור לשון הרע, לחשיבת מחשבות שליליות על הזולת, לצרות עין ולקנאה. מי שמדבר וחושב רע על הזולת יוצר מבחינה רוחנית בינו ובין השני חיץ והפרדה, ולכן באופן הגשמי לוקה בצרעת, שהיא מחלת עור קשה וכואבת, אשר מבטאת את הפרוד הזה. התורה מספרת לנו בפרשות אלה שעונשו של המצורע היה לצאת ממחנה ישראל ולשבת לבדו תקופה מסוימת בבידוד, כאשר המטרה הייתה לא רק שלא ידביק אחרים, אלא שיחווה בעצמו מבחינה רגשית את אותו ריחוק שגרם במעשיו. בזמן ההגליה היה עליו לעשות ברור פנימי וחשבון נפש.
בשנים מעוברות, כמו השנה הנוכחית, הפרשה מופיעה מעט לפני חג הפסח וליל הסדר, ובכך היא נותנת לנו הזדמנות לעשיית סדר ובדק בית פנימי ביחס לדפוסי ההתנהגות והרגשות שלנו כלפי הזולת וכלפי עצמינו.
מצד מידת הדין היינו אמורים למעשה לראות היום את רוב בני האדם מצורעים, שכן ידוע שרובינו נופלים ולוקים באותן המידות הרעות הגורמות למחלה. למרות שאנו רואים אנשים המדברים לשון הרע בלי הרף ו/או מקנאים וצרי עין, הם נראים על פניו בריאים ושלמים ואין שום פגם בבשרם. רמז לפשר העניין מספקים ספרי הקודש, אשר מגלים לנו שהצרעת שהתורה מדברת עליה באה לידי ביטוי לא בהכרח רק בגוף, אלא גם בנשמה (ראשית חכמה, שער הקדושה י"ג). כלומר, אם הצרעת אינה פוגעת בגוף היא פוגעת בנפש והביטויים הנוכחיים שלה יכולים להיות כל מיני מרעין-בישין שאנשים סובלים מהם היום כדוגמת עצבות, פחדים, חרדות, כעסים וכו'.
האם הלימוד על הצרעת רלוונטי לחיים של כולנו כאן ועכשיו או רק לרופאים הניגשים לקורס בפרמקולוגיה? האם גם אנחנו חשופים לנזקי הצרעת (אם לא בגוף אז בנפש)? האם יש חיסון נגד המחלה הקשה? התשובות הן שכן, כן וכן, וכדי להבינן טוב יותר ראוי להכיר ולדון במונחים בסיסיים שהמהר"ל מפראג מכנה "לב טוב" ו"לב רע".
 
"לב רע" זה כשאדם שמח מכישלונו של אדם אחר. שני אנשים יכולים לשבת שנים יחד במשרד אחד, לחייך אחד אל השני, לפטפט בהפסקות הצהריים ולשדר מצג שווא של רעות וחברות, אבל כשאחד מהם יום אחד ייכשל בדבר כלשהו או ייתפס בקלקלתו, השני בתוך תוכו ישמח לראות את "חברו" נופל. לרוב הוא לא יראה את זה החוצה וישמור על המסכה המזויפת, אבל בתוכו הוא יתענג. אנחנו יכולים להתנהג בנימוס מזויף כלפי אדם מסוים ובלב לשנוא אותו ואף לאחל לו אי אילו "איחולים" לא נעימים. מעטים הם האנשים הישרים והכנים עליהם ניתן להעיד ש"תוכם כברם". לעומת צרות עין ו"לב רע", ישנם אנשים עם "לב טוב".
"לב טוב" זה כשאדם רוצה בטובת חברו (בלי קשר לאינטרסים אישיים ולטובתו האישית) ותמיד שופט אותו לכף זכות. אדם כזה לעולם ינסה למצוא "תירוץ" והסבר מדוע השני הוא אדם טוב וחיובי.
כיצד נוכל לדעת היכן אנחנו נמצאים? לב טוב ולב רע זה לא משהו שניתן לזייף, זאת מדרגה רוחנית שאדם יכול להגיע אליה רק בעמל רב ובחינוך עצמי. הבעל שם טוב אמר שאחת הדרכים לגלות האם לאדם יש לב טוב או לא זה לפי המחשבה הראשונה שעולה לו כשהוא רואה מישהו אחר במעידתו וחולשתו. אם המחשבה הראשונה היא שלילית והוא חושב עליו דבר רע או אפילו חלילה שמח מכישלונו, אזי יש לו עוד הרבה מקום לעבודת תיקון המידות. ישנם אנשים שבאמת רוצים לבחור בטוב, אבל המחשבה הראשונה שלהם תהיה שלילית ורק אח"כ יתפסו עצמם ובעזרת השכל ינסו לחשוב ולהרגיש אחרת. גם לאנשים אלה יש עוד דרך ארוכה. את המחשבה והרגש הראשוניים אי אפשר לזייף והם שמעידים על המקום האמיתי של האדם.
בהקשר הזה, אומרים שהדרך של אישה לדעת האם בעלה אוהב אותה באמת זה לפי התגובה הראשונה שלו לבקשותיה. אם כשהיא מבקשת משהו הוא תמיד מיד מסכים ורוצה לרצות ולשמח אותה - משמע שהיא באמת יקרה לליבו. ייתכן שאחרי שהוא יענה מיד בחיוב הוא יגלה שבעצם יש לו אילוצים אחרים, ולכן לא יקיים את מבוקשה, אולם הרצון הראשוני שלו היה כן לעשות את זה.
רוב האנשים כשחותכים אותם בכביש מתרגזים על הנהג ה"חצוף", שהעז לעשות להם את זה, וחלקם אף ימהר ויסנן לעברו איזו קללה עסיסית. לעומתם, ישנם אנשים עם לב טוב שישפטו מיד את אותו נהג לכף זכות ויחשבו שכנראה אשתו יולדת בספסל האחורי, ולכן הוא כה ממהר לבית החולים, או שהוא נזעק לעזור לילדיו שנתקעו מחוץ לבית בלי מפתח.
דוגמא נוספת היא כשמישהו אחר (כולל קרובים לנו) מקבל משהו שאנחנו עצמנו רצינו – האם אנחנו שמחים עבורו או שמקנאים ועסוקים במחסור ובכאב שלנו? האם מישהי, שמחכה הרבה זמן לבן זוג עמו תקים בית, תשמח בלב שלם כשתשמע שחברה טובה שלה מתחתנת או  שתהייה אכולה בקנאה, כעסים ותסכולים? האם האיחולים שלה יהיו כנים ונקיים מרגשות שליליים? כלפי חוץ אפשר לשקר, אבל בפנים אדם מרגיש את האמת!
במציאות של היום, עם החינוך המערבי לתחרותיות, אנחנו רחוקים מהמקום הנכון והטבעי שלנו אלפי שנות אור. כל הסביבה מלמדת אותנו שהצלחתנו תלויה בכישלונו של הזולת. הגדילו ועשו תכניות הריאליטי בטלוויזיה, בהן משתתף אחד צריך להיבנות על חורבן חברו כדי להתקדם לעבר הפרס, ושבפומבי מראות את מה שטמון עמוק בתוך הלב של רובנו ושראוי להתבייש בו. בטעות אנחנו חושבים שכדי שנצליח האחר צריך להיכשל. על כך נאמר ש"צור לא נבנתה, אלא על חורבנה של ירושלים".
על אהרון הכהן נכתב שהיה לו לב טוב. אהרון, כידוע, היה מנהיג העם במצרים לפני היציאה מהעבדות, ובאופן טבעי הוא היה אמור להיות המושיע שיוציא את העם לחרות. לאחר שדווקא אחיו הצעיר משה נבחר לתפקיד, מסופר שאהרון יצא וקיבל את פניו בשמחה שלמה ואמתית. על פניו היו לו סיבות טובות לקנא ולכעוס, אולם בתור בעל לב טוב התגובה הראשונית, הספונטאנית והכנה ביותר הייתה פרגון ואהבה אוטנטיים מעומק הלב.
בעל לב טוב יידע מהם הצרכים של הזולת, כולל של אנשים זרים ורחוקים ויידע לענות ולספק להם אותם. אדם כזה מחובר לכל יהודי בנשמה והוא באמת רוצה שיהיה טוב לכולם. לעומת זאת, אדם אגואיסט, שחושב רק על עצמו, אפילו אם לאשתו יהיה רע הוא לא תמיד ישים לב, ואם כבר ישים לב זה לא בהכרח יעניין אותו ויניע אותו לפעולה.
 
השורש של "לב רע", אם כך, הוא בקנאה. קינאה זה כשרוצים משהו שיש לשני ו/או כשרוצים שלשני יהיה לא טוב בלי שום סיבה אמתית והגיונית. הרב דסלר, שכתב ספרי מידות ומוסר נפלאים, אמר שזו המידה הכי טיפשית בעולם משום שהמקנא לא מרוויח כלום. בכל שאר המידות הרעות יש סוג של "הגיון", אבל בקנאה אין שום תועלת. לדוגמא: אדם שכועס לפחות מרוויח שאחרים מפחדים ממנו ועושים את רצונו, או אדם בוגדני לפחות מספק את היצרים הנמוכים שלו. לעומת זאת, המקנא לא מרוויח בפועל כלום. זה שמישהו מקנא שלאחר יש אוטו מפואר יותר לא מקדם אותו לשום מקום. אם הוא היה גונב לו את האוטו היה בזה שכל מסוים (אומנם שכל של רשע, אבל לפחות הייתה יוצאת לו מזה תועלת ממשית). בקנאה, להבדיל, אין שום הגיון ותועלת. המקנא חושב בטעות שהטוב של האחר בא על חשבונו ויש אנשים שממש עסוקים כל היום וכל הלילה במחשבות שאוכלות אותם מבפנים על מה שיש לאנשים סביבם וכמה אומללים הם עצמם שאין להם את זה. התחלה של מחשבה כזאת לרוב עוברת למחשבה ולתיקווה שלשני לא יהיה את מה שיש לו כדי שלא תהיה לו עליונות עלינו, ומשם לדיבור לשון הרע ולרכילות. זאת היא ממש שנאת חינם, עליה נאמר שבגינה נחרב בית המקדש השני, והיא משקפת את המהות של לב רע – להשוות, לקנא ולרצות שלשני יהיה פחות.
דרכו של אדם מתוקן היא לחשוב על כל אדם אחר משהו חיובי, לנסות לאהוב אותו, לפרגן ולרצות באמת ובתמים שהוא יצליח. אדם נאור מבין שההצלחה של האחר אינה באה על חשבונו. זו טעות גדולה לחשוב שאם השני מצליח אז אני נפגע מכך משום שהוא לוקח מ"עוגת השפע הכללית" ולי נשארת פרוסה קטנה יותר. ניתן לראות את זה במקומות עבודה מסוימים בהן התחרותיות בין העובדים גדולה. במקום לעסוק מתוך קטנות מוחין במחשבות כיצד אני מתבלט על פני האחרים וזוכה להכרה "איזה אדם יוצא מגדר הרגיל אני", יש לרצות שכולם יצליחו, שיהיה לכולם את מלוא הטוב האפשרי ולהתכוון לכך בלב שלם. הצלחה של כל פרט ופרט מביאה להצלחתה של החברה כולה ובמילא במצב כזה כולם ירוויחו יותר. שגשוג ושפע של אחד פותחים שפע לכולם.
דוגמא ל"עין טובה" בין בני זוג זה כשאחד הצדדים בא הביתה אחרי יום עבודה מתיש ומוצא את הבית הפוך לחלוטין ומבולגן. אם המחשבה הראשונה שלו היא "איזה עצלן/ית בן/ת-זוגי. בטח היא/הוא לא עשה/עשתה היום כלום ורק קשקש/ה עם החברים/חברות שלו/ה בטלפון", אזי ממחשבה שכזו הדרך להטחת האשמות הדדיות ולריב קצרה ביותר. מאידך, יכול אותו אדם לבוא לביתו ולחשוב "בטח קרה משהו לבן/בת-זוגי. אולי היא/הוא לא מרגיש/ה טוב או אולי סתם בא לו/לה קצת לנוח היום" ומיד הוא/היא ישנס מותניים ויסדר את הבית בעצמו מבלי בכלל לעשות עניין מהסיפור. אדם כזה חי בסביבה פנימית וחיצונית טובים יותר ויוצר אווירה חיובית ונעימה בבית.
לרובינו המכריע יש "לב רע". זאת לא אשמתנו – נולדנו כך בכוונה ומתוך הרצון שנתקן בכוחות עמלנו את המידות הרעות ("יצר לב האדם רע מנעוריו"). כיצד מתחילים לשנות את זה? בעיקר ע"י התבוננות! יש להתבונן על "הילד הפרוע והבלתי מחונך" שקיים בתוכנו – אותו ילד שמקנא, כועס, מתגאה, מדבר לשון הרע, מרכל, וכו' ולאסוף ראיות על מצבינו. מתוך ההתבוננות, הרצון לשינוי והתפילה יבוא המפנה.
בהקשר הזה, יש המפרשים את שם הפרשה "מצורע" כצירוף של שתי המילים מצו (מיצאו) - רע. כלומר כקריאה לחיפוש ומציאת הרע (המידות המקולקלות) שבתוכנו. עם הזמן, כשהתמונה מתחילה להתבהר ומתגברים על מנגנוני ההגנה וההכחשה, שמספרים לנו שאנחנו בסדר ושהסביבה היא זו שעקומה, או אז מתחילה העבודה האמתית של עידון הלב והפיכתו לטוב. בלי השלב הראשון, שבדרך כלל אינו נעים, בלתי אפשרי לעשות שינוי בנפש ובמידות.
בהקשר של פסח שמתקרב, ההלכה אומרת על שלב ביעור החמץ מהבית: "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ...". רבי נחמן מברסלב התייחס לסוגיה ואמר שהאור הגדול, המאיר בליל הסדר, מקורו בהבנה שלנו שהבעיות והלכלוך נמצאים קודם כל אצלנו בבית, ולכן אין להאשים אף אחד אחר במצבינו ובצרותינו. הבנה זו, לדבריו, משחררת מדמיונות שרק אם כך וכך יקרה במציאות החיצונית נהייה מאושרים. הרב קוק אמר גם כן שעדיין אין חירות בעולם מפני שכל אחד אוהב לחפש את הרע בבית של השני. לו היה העולם לומד שקודם צריך כל אחד לחפש את הקלקולים אצל עצמו – מיד הייתה באה הגאולה השלמה.
 
יחד עם זאת, חשוב לציין שעבודת הברור הזו צריכה להיעשות בשמחה ולא חלילה להביא את האדם לייאוש ממצבו. ליתר דיוק, יש להתבונן רוב היום בצדדים הטובים שיש בנו ורק בחצי שעה בלבד של חשבון נפש לתת את הדעת על השלילי. הבנה ש"לב רע" זה המצב הראשוני אצל כולנו ושזה חלק מהמסלול שיש לעבור מחזקת וממלאת בחיוניות הנחוצה למסע. רבי נחמן דיבר רבות על כך ואמר שההצלחה הגדולה של היצר הרע היא לא בהבאתנו לידי עשיית חטא, אלא בעצבות המתלווה אליו לאחר שאנו "תופסים את עצמנו" ומתייאשים מהפער בין מי שאנחנו לבין מה שפעם חלמנו שנהייה. הטעות, לדבריו, היא שאנחנו שוכחים שלצד הלב הרע יש עמוק עמוק בפנים גם נשמה מתוקה וזכה ושביכולתנו לשוב בתשובה ברגע אחד. כדי לעשות את הסדר לקראת ליל הסדר ולשוב להאמין בקדושה שלנו יש להתבונן בנקודות הטובות שוודאי יש בנו ולשמוח בהן. כל נקודה טובה ומעשה אחד של חסד וטוב שעשינו בעולם (בנינו, מי לא עושה לפחות מעשה אחד כזה בשבוע?) הוא נקודה של אור שחושפת את כל האור שיש לנו עמוק בפנים. כמו כוכב שמאיר מרחוק, אשר כידוע הוא גדול פי מיליון ממה שנראה לנו, כך גם מעשה טוב אחד שלנו אולי נראה שולי, אבל חשיבותו ואורו גדולים פי מיליון ואף יותר. גם הגמרא אומרת "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", כלומר בכל העולם אין שום דבר מספיק גדול כדי להיות שכר על מצוה אחת בודדת. שווה לזכור ולחשוב על זה בפעם הבאה שאנחנו שוב פעם חושבים על עצמינו דברים רעים ומסרסים. השילוב האופטימלי, אם כך, הוא לזכור שיש בנו רע, שצריך לחשוף אותו ולשנותו, אך עלינו לעשות זאת בעדינות ומתוך הבנה שכמו שאת הבית אנחנו מנקים מאבק וחושפים את יופיו המקורי, כך גם את הלב אנחנו מנקים וחושפים את היופי הטבעי שכבר קיים בו.
ובהקשר של חג הפסח והניקיונות המקדימים – ראוי לזכור שכמו שבשעת הנקיון אנחנו מוציאים את החפצים והלכלוך החוצה, ונראה על פניו שאנחנו דווקא עושים יותר בלגן, אזי כך הדבר גם עם עבודת הבירור בנפש שנכתבה כאן – כשמתחילים לגלות את השלילי שבתוכנו נראה שהאנדרלמוסיה הולכת וגדלה, אבל האמת הפשוטה היא שזה שלב הכרחי בדרך לבית/לב נקי ומסודר.
 
בעזרת השם שנשכיל להיפטר מהצרעת למיניה, בגוף ובעיקר בנפש, ונזכה כולנו ללב טוב ואוהב.
חודש ניסן שמח, ניר אביעד



פרשת "תזריע"  הברית שבינינו
 
פרשת "תזריע" עוסקת ברובה בדינים שונים הקשורים לטומאה ולטהרה והיא נפתחת בדרך ההיטהרות של היולדת לאחר הלידה. בין הפסוקים העוסקים בכך, נמצא גם הפסוק: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ", אשר על פניו נראה שלא קשור לדיני ההיטהרות של היולדת. כזכור, עם מצוות ברית המילה נפגשנו כבר בעבר בספר "בראשית": "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר. אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ... הִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר-עָרְלַתְכֶם. וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם". לחזרה הזו על המצווה, ועוד באמצע ההנחיות הקשורות לדיני הלידה, משמעות רבה והיא אינה מקרית. בעצם ה"ערבוב" בין הנושאים, התורה אומרת לנו שללידתנו עצמה אין ערך ומשמעות אמתית אם אנחנו מגיעים לעולם ולאחר מכן מתים באותו האופן שבו נולדנו. לחיים שלנו יש מטרה וחשיבות נעלה, ולכן אסור שנעביר אותם בסתמיות, ריק רוחני ורדיפה אחר הנוחות וההנאות לבדן. לפעולת המילה, מעבר להיותה אקט פיזי שנעשה בזכרים בני שמונה ימים, ומעבר להיותה תזכורת מוחשית לקשר התמידי בין היהודי לבורא העולם, יש משמעות אדירה שרלוונטית לכולנו – גברים ונשים כאחד, ולכן חשוב להבינה ו"ללקט" את אותם מסרים ופנינים שחבויים בה אל חיינו כאן ועכשיו.
 
במבט ראשון פעולת המילה נראית כמו אכזריות לשמה וכטקס פגאני ופרימיטיבי. לוקחים עולל רך בימים, שלא יכול להתנגד או לבחור האם הפעולה מתאימה לו או לא, וחותכים אותו בבשר החי. איפה המועצה לשלום הילד ובג"צ כשצריכים אותם?! ובכל זאת, חרף כל "הגיון" וחרף כל "הסבר רציונאלי", באדיקות רבה העם היהודי שומר על המצווה היקרה הזו כבר 4,000 שנה. למרבה הפלא, 99% מההורים מלים היום את ילדיהם, וזאת למרות שלא בהכרח כולם (בלשון המעטה) מקפידים על קיום כל שאר המצוות. הזדמן לי לשמוע חילונים שמתרצים את המעשה הזה באומרם כי הם לא רוצים שהילד יהיה חריג בחברה ולכן מלים אותו. אני מאמין שהסיבה עמוקה הרבה יותר. בתקופתנו בה "להיות שונה וייחודי" נתפס בציבור הרחב כמעלה ולא כחיסרון, זה לא מה שמביא את ההורים לבצע פעולה כה לא פשוטה בבנם. לעניות דעתי, בלב של כל יהודי, כולל מי שהתרחק מאוד, יש ניצוץ יהודי ונשמה זכה ומתוקה שלא ניתן לפגוע בה וששום רעיון שכלי לא יכול לשכנע אותה אחרת. אותה נקודה אומרת לנו שברית מילה היא הקשר הכי בסיסי ובלתי אמצעי שלנו עם הקב"ה (כפי שרמוז במשפט שאמר איוב "מבשרי אחזה אלוקה"), ולכן אף אחד לא מוכן, בין במודע ובין שלא במודע, לוותר על הקשר שלו ושל ילדיו עם אבינו שבשמיים.
 
כדי להבין טוב יותר את המהות הרוחנית של ברית המילה כדאי לחזור למדרש "תנחומא" ולהסבר היפה המופיע בו לפיו לאדם הראשון לא הייתה עורלה וכי רק בזמן החטא הוא משך בעורלתו והיא התגלתה. במדרש זה מוצפן סוד ברית המילה ולפיו קודם החטא חי האדם הראשון במימד רוחני של שלמות, אשר כולו היה אור ללא מוות או כאב. לאחר החטא נפל האדם למציאות שכולנו מכירים לצערנו טוב מידי של פירוד, חושך וסבל, כאשר העורלה מכילה בתוכה את הריכוז הגדול ביותר של אנרגיה שלילית. זאת הסיבה לכך שכל עוד היה האדם הראשון ישות רוחנית טהורה, לא הייתה לו עורלה. מיד לאחר החטא, כאשר נוצרו השליליות והחשיכה, נוצרו גם הגבולות של עולם החושים והדמיון, ועימם הופיעה מיצגן - העורלה הפיזית.
על פי הקבלה, לכל דבר בעולם יש פנימיות ויש חיצוניות/קליפה, אשר מכונה בספר הזוהר גם כ"עורלה". היכן שיש קליפה האור שקיים באותו הדבר לא יכול להתגלות. המשימה שלנו בעולם היא להתגבר על הקליפות שישנן בכל דבר/עשייה/התמודדות/מפגש ולגלות את העומק, היופי והחוכמה שיש בכל מציאות. העורלה הפיזית היא הקליפה הכי ראשונית והכי משמעותית שיושבת עלינו והסרתה מאפשרת לנו להתחיל את המסע השלם של חיינו לגילוי כוחות הנפש והנשמה שטמונים בכל אחד מאתנו.
 
בעצם העשייה האקטיבית של הורדת החלק המיותר עמו נולדנו אנחנו למעשה מודים ומכירים בעובדה שגם בנפש אנחנו לא נבראנו שלמים ומושלמים ושעלינו לעמול ובצורה אקטיבית להסיר את החלקים המיותרים שקיימים בנו. כמו שישנה עורלה פיזית ישנה גם עורלה על הלב, כפי שאנו למדים מהציווי בספר "דברים": "ומלתם את ערלת לבבכם". אותה עורלה בלב ובנפש באה לידי ביטוי ברגשות השלילים שלנו, בכעס, בקנאה, בעצבות, בתחרותיות ובקנאה, אשר לא מאפשרים לנו להתחבר אל האור והיופי האלוקי ובעצם שומרים אותנו בתוך הקליפה של האגו והאהבה והדאגה העצמית המוגזמת, שנחשבים למקור הבעיות שלנו בעולם.
 
הסבר חשוב נוסף על המהות של ברית המילה ניתן ללמוד מתוך הוויכוח המפורסם המופיע גם הוא במדרש "תנחומא" בין רבי עקיבא ובין טורנוס רופוס, הנציב הרומאי ששלט באותה התקופה בארץ. רופוס ניסה לקנטר ו"לעקוץ" את ר' עקיבא, ולכן שאל אותו: "מעשיו של מי מושלמים/מתוקנים יותר, של הקב"ה או של האדם?". רופוס ציפה שהוא יענה לו שמובן מאליו שמעשי הבורא הם המושלמים והנעלים ביותר, אולם להפתעתו ר' עקיבא ענה שמעשי האדם מתוקנים יותר. כדי להסביר לו את תשובתו ר' עקיבא שאל אותו: "מה אתה לובש עליך, האם צמר ופשתן גולמיים או את אותם החומרים רק לאחר שבני אדם עיבדו והפכו אותם לבגד?", וכן "מה אתה אוכל, האם את השיבולים והשעורים ישירות מהשדה או את אותם החומרים לאחר שקצרו, טחנו, לשו ואפו אותם בעבורך?". רופוס הרומאי הבין את המסר וענה: "אם כך – ניצחת אותי. אני ציפיתי שתגיד שמעשי הקב"ה מושלמים יותר ואז תכננתי להכשילך ולשאול מדוע אתם היהודים עושים ברית מילה ומתקנים את מעשה הבורא, אולם בדבריך אתה כבר ענית שהקב"ה ברא את הבריאה בצורה כזו שהוא חפץ שאנחנו נשלים אותה".
 
בדבריו העמוקים ר' עקיבא הסביר לרומאי את הפסוק: "אשר ברא אלוקים לעשות". ה' ברא את העולם המופלא שבו אנו חיים, אבל ציווה עלינו להמשיך את המלאכה ולעשות למען תיקונו והשלמתו הסופית. ברית המילה, אם כך, היא השותפות של האדם בבריאה. האדם לא שלם עד שאביו מל אותו ומסיים את מלאכת הבריאה של הקב"ה. אם נחשוב על זה נבין עד כמה זה מדהים! אנחנו מסיימים את העבודה האלוקית. מה אפשר לבקש יותר מזה?!
 
הקב"ה בכוונה הותיר את הטבע פגום כדי שאנחנו נוכל לתקנו. לא מוטל עלינו להילחם בטבע, אלא לשפר אותו. ההבדל בין המהול לבין הערל אינו בעורלה שהוסרה - אלא בגוף שנשאר. גופו של המהול אינו עוד גוש טבעי של חומר, אלא גופו של עובד ה', שקיבל דמות חדשה, ולא נשאר כבול לצורה שעמה נולד. במובן זה, המילה מביעה מסר רוחני אדיר: הטבע פגום ולא מושלם. אל לנו להשלים עם אירועים ותופעות בטבע החיצוני, ובעיקר לא עם נטיות ותאוות בטבע הפנימי. איננו מצווים להילחם בטבע - אך עלינו לתקנו, ולא לקבלו כמו שהוא. לא כל מה שטבעי הוא גם טוב, ולא כל מה שטוב הוא גם טבעי.
 
בעצם קיום טקס הברית אנחנו מצהירים שאנחנו יודעים שבאנו לעולם כדי לעבוד על עצמינו ולהסיר את המיותר. "אדם לעמל יולד", ולכן אסור לנו "לזרום" עם מי ומה שאנחנו. מי שחי את חייו "כאילו אין מחר" וחושב שכל הסיפור הזה שנקרא "החיים" נגמר אחרי מאה ועשרים שנה, כשגופו מושם בקבר ומשמש מזון לתולעים, ועל כן תכלית החיים מבחינתו היא ליהנות בעולם הזה בכל דרך אפשרית, טועה טעות מרה. על פי האמונה היהודית, יש המשכיות לחיים הזמניים האלה. תחנת המעבר הזו, "המסדרון" בשפת הרמח"ל, היא אומנם זמנית וברת חלוף, אבל המעשים שלנו פה יקבעו את עתידנו בעולם הנצח. מי שמשכיל להבין זאת מתייחס אחרת לכל עשייה ולכל בחירה וכבר לא מרשה לעצמו לעשות כל דבר העולה על רוחו. "יצר לב האדם רע מנעוריו" אומר לנו הקב"ה כבר בפרשת "נח". לא, אין זו טעות בפס הייצור. הקב"ה שתל בחלק הכי עמוק וראשוני בתוכנו את העורלה על הלב כדי שנגיע לכאן לעולם ונסיר אותה. זאת אחת מהמטרות העיקריות לבואנו לעולם. תיקון המידות אינו פשוט כלל וכלל ובאופן טבעי אנחנו נמשכים לעשיות אחרות שמסבות לנו הנאה מידית. אדם חכם ישכיל להבין שדווקא בתיקון המידות והתגברות על היצרים והתאוות הוא נהיה אדם שלם ואמתי יותר. את האנשים האחרים אנחנו צריכים לאהוב כמו שהם מבלי לרצות לשנות אותם, אולם את התכונות השליליות שלנו אסור לנו לקבל ויש לעמול לשנותן. דוד המלך כתב בספר "תהילים": "הזורעים בדמעה - ברינה יקצרו" ויש באמירה זו רמז ברור לתהליך התיקון והעידון שאנחנו נדרשים לו. תהליך זה מורכב ודורש תעצומות נפש, אולם מי שזוכה והשתחרר מאותם יצרים רעים הוא בן חורין אמתי ששום קושי ושום רוח לא תוכל לכופף ולשבור אותו.
 
בכלל, להיות יהודי זה דבר כמעט אל טבעי. אנחנו מנסים להתגבר על היצרים והמידות הבהמיים עימם נולדנו ואין דבר קשה ומאתגר מזה. מסיבה זו נהג הבעל שם טוב לאכול בכל ערב שבת דגי סלומון, אשר הזכירו לו שכמו שדגי הסלומון שוחים נגד הזרם, כך גם עליו כפרט ועלינו ככלל לשחות נגד הזרם של החיים ולא לקבל ולעשות כל דבר ש"בא לנו" וש"מתחשק לנו" לעשותו. העובדה כי ברית המילה מתבצעת ביום השמיני לאחר לידתו של הילד מרמזת לרעיון זה של התעלות מעל לטבע הגשמי והרגיל. בתורה יש לכל ההתייחסויות למספרים משמעות גדולה. המספר שש, שבא לידי ביטוי בששת ימי השבוע וששת ימי הבריאה, מסמל את העולם הטבעי שלו ארבעה כיוונים (צפון, דרום, מזרח ומערב) בתוספת מעלה ומטה. שבע מוסיף יסוד רוחני לזה הטבעי, והוא מתבטא בעיקר ביום השביעי בו אנו זוכים לנשמה יתרה ולתוספת לרוחניות הרגילה של שאר ימות השבוע. שמונה, לעומת זאת, מתעלה לגמרי מעל הטבע ולא כפוף לו והוא מסמל ממדים אחרים לחלוטין במציאות, כפי שבא לידי ביטוי בנס שמונת ימי החנוכה, וכמובן בטקס ברית המילה בו נרמז לנו שלהיות יהודי אמתי פירושו להתעלות מעל המגבלות הפיזיקאליות של חוקי הטבע ומנהגיו.
 
מיקומו של החתך דווקא באיבר הרבייה אינו מקרי וגם הוא מרמז על העבודה הרוחנית שעלינו לעשותה. לאדם יצרים ותאוות רבות, החל מיצר האכילה והזלילה ועד לתאוות הכבוד והממון, אולם, על פי דעת חז"ל ורוב הרבנים הגדולים מאז, התאווה החזקה ביותר היא דווקא יצר המין, אשר מניעה אנשים רבים ובכוחה להכשיל גם את הטובים שבנינו. ברית המילה נעשית באיבר המזוהה עם תשוקותינו הטבעיות הגדולות ביותר, ומזכירה לנו בכך את הכוח הרוחני שקיים בהתעלות מעל תאוות הגוף. היהדות אינה מדברת על התנזרות ממין, ולהבדיל מכתות או שיטות רוחניות אחרות, מנחה אותנו: "פרו ורבו", ובכך גם מעודדת את המשכיות הדורות וגם מכירה בחשיבות שבמתן פורקן לאותה תאווה במסגרת סייגים וגבולות ברורים. אותה ברית למעשה באה להזכיר לנו בכל פעם מחדש שאת יצר המין יש לנתב למקומות ולאפיקים הנכונים. בעזרת הכוח המיני ניתן לעשות את המופלא ביותר כהולדת ילדים, או לחלוטין להיות גרוע מחיית טרף ולהשתמש בו לאונס. בתחום זה, כמו בתחומים רבים נוספים, אם לא נשים לעצמנו גבולות בקלות ניתן להידרדר לעשיות שאינן מוסריות. אונס היא אומנם דוגמא ברוטלית וקיצונית, אולם קיימות דרכים אחרות לפגוע בזולת מבלי להיחשב ל"עבריין צמרת" כדוגמת לדבר לשון הרע, לגזול, לשקר ולהתנהג באנוכית. תפקיד ברית המילה להזכיר לנו שעלינו להגיד "לא!" ליצר הרע על ביטויו ואופני הופעתו השונים ולהתנגד לכל הפעולות המאוסות האלה.
 
עד כה התייחסנו למשמעותה של המילה כאקט פרטי, אולם, כידוע, המילה אינה רק מעשה פרטי של אדם בודד והיא מהווה ברית לאומית כללית של כל בני העם. אברהם אבינו נדר שיחנך את זרעו לעבוד את הקב"ה בדבקות ובתמורה הבטיח הקב"ה לערוב לקיומו של העם היהודי לעולמי עד. הבטחת ה' כי זרעו של אברהם ישרוד לנצח כעם היא בניגוד לחוקי הטבע. ההיסטוריה הוכיחה שוב ושוב כי אפילו החזקות שבאומות על פני האדמה חייבות בסופו של דבר להיעלם לתהום הנשייה (כדוגמת המצרים, היוונים והרומאים). והנה, היהודים, למרות היותם עם מועט במספר עדיין כאן, חיים וקיימים. עובדה זו מספקת הסבר נוסף מדוע נעשה סימן המילה דווקא על איבר הרבייה שכן הדבר מסמל את הרעיון כי זרעו של העם היהודי לא יכחד לעולם.
 
פעולת המילה, הנעשית בכל הזכרים, מזכירה לנו את אותו קשר ישיר עם הבורא ואת השייכות החברתית והלאומית שלנו. אף אחד מאתנו לא בחר להיות יהודי. לצד האמונה שיש לנו כעם תפקיד מפתח בהתפתחות הרוחנית של העולם, אנו משלמים מחיר כבד על העובדה שתמיד היינו ותמיד נהייה כה שונים משאר אומות העולם. לאורך כל ההיסטוריה שנאו ורדפו אותנו  בגלל אותו ייחוד ואותו תפקיד והיה עלינו להתגבר על אינסוף קשיים פיזיים ולדבוק באמונה וברוחניות. ע"י ברית המילה אנחנו בעצם מזכירים לעצמינו: "אנחנו יהודים, זה לא מקרי ואינו סתמי. יש לנו תפקיד ואחריות גדולה בעולם ועלינו להתעורר מהבלי השעה ולעשותו".
 
שבת שלום, ניר אביעד J



 
 

פרשת "שמיני" – אל תשליכני לעת זקנה


פרשת "שמיני", אותה נקרא בשבת הקרובה, בולטת בזכות פרשיה אחת קצרה ומסתורית המופיעה בה – מותם הטראגי של נדב ואביהוא, בני אהרון הכהן, שנחשבו עד לאותה העת כמנהיגים העתידים וממשיכי דרכם של משה ואהרון. השניים נשרפו בעת שנכנסו אל המשכן ביום חנוכתו וככוהנים הקריבו בו קורבן. כדרכם במקומות אחרים, פסוקי המקרא קצרים וסתומים, ואינם מפרטים הרבה: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי הקב"ה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי הקב"ה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ".
התיאור הלקוני והעונש הקשה הותירו שאלות רבות ובראשן – מה היה חטאם של בני אהרון, שבעטיו נענשו בצורה נוראה כל כך? ומהי אותה "אש זרה", שהציתה את אש הקב"ה שיצאה ואכלה אותם? במשך שנים רבות הטרידה סוגיה זו את גדולי וטובי הפרשנים, אשר ניסו למצוא הסברים למאורע החריג, ואשר העלו רעיונות והצעות שונות. כך, למשל, היו מגדולי חז"ל שייחסו לשניים את העובדה שהם נכנסו למשכן שתויים מיין, היו שטענו שהם נכנסו בלא רחיצת ידיים ורגלים ובכך טימאו את המקום, היו שגרסו שהעבירה היא בגלל שהם הגיעו להקריב את הקורבנות מחוסרי בגדים והיו שדיברו על כך שנדב ואביהוא לא נשאו נשים ובכך מנעו עצמם מהמצווה החשובה של פרייה ורבייה. בין כך ובין כך, נראה כי את התשובה המדויקת כנראה לא נדע לעולם, ובכל זאת מתוך הדברים עדיין ניתן ללמוד מספר מסרים ולקחים חשובים שיכולים לשמש אותנו גם היום.
 
"והדרת פני זקן"
הגמרא במסכת "סנהדרין" משלימה את התמונה ומספרת על הפרשה: "היו משה ואהרון מהלכין בדרך, ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן, וכל ישראל אחריהן. אמר לו נדב לאביהוא - אימתי ימותו שני זקנים אלו ואני ואתה ננהיג את הדור? אמר להם הקב"ה - הנראה מי קובר את מי". אל תיאור זה ניתן להוסיף את דבריו של רבי אליעזר, אשר טען כי "לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן". סטייה זו מהנחייתו של משה רבינו, מנהיג הדור, התבטאה בעובדה שהם הקריבו קורבנות לא באופן שהוא הסביר להם, וארעה מאחר והם התיימרו לחשוב שהם יודעים טוב ממנו  כיצד נכון לפעול.
נדב ואביהוא היו ללא ספק מוכשרים, חכמים ואף צדיקים גדולים, כפי שעולה מהתיאור שהם צעדו מיד אחרי משה ואהרון, והיו האנשים הקרובים להם ביותר. יחד עם זאת, נראה כי השניים לקו בחוסר כבוד כלפי המסורת והמנהיגים הקיימים ובחוסר סבלנות אל הרגע לו ציפוי וייחלו עת הם היו עתידים להחזיק את מושכות השלטון בידיהם ולהחליף את "דור החלוצים" בתפקיד. קשה להאמין שתאוות הג'ובים והמרדף אחר ה"כיסאולוגיה", אותם אנחנו מכירים מימינו, היו אלה שגרמו להם להתבטא בחריפות כזו והנחו אותם במעשיהם, אלא אמונה כנה שבזכות כוחם הצעיר ותפיסתם הרעננה הם יוכלו להיות מנהיגים טובים יותר לעם ישראל. בסוג המחשבה הזו ללא ספק היה טעם לפגם, ולראייה הם נענשו בחומרה.
פעמים רבות קורה גם בימינו שהדור הצעיר מביט על ההנהגה הבוגרת ואומר לעצמו: "מה זקנים אלו מבינים? אנו, הצעירים, יודעים מה טוב לנו וכיצד להנהיג את התקופה בה אנו חיים". האמת היא שהמצב הרצוי בכל מערכת עסקית/שלטונית/משפחתית הוא כאשר "האמביציה ורוח הנעורים הסוערת" מצטרפת אל "רוח הזקנה המסודרת והמנוסה", מפרה אותו ומוסיפה לו. הנעורים לבדם בוסריים מכדי להוביל ועלולים לפרוץ גבולות שנבנו מתוך ניסיון רב וחשוב, ולהרוס בזמן קצר דברים שנבנו בעמל וזמן רב. יחד עם זאת, על הזקנים לצרף אל דעתם הסדורה והמיושבת את הרעננות הצעירה, אשר לא שבויה בקונספציות וקיבעונות ומאפשרת להמשיך ולהתפתח.
בהקשר של הפרשנות הזו על חטאם של השניים ולהתייחסות המזלזלת כלפי בני משפחתם המבוגרים, ברצוני להתייחס לתופעה חברתית שפוגשת רבים מאתנו  גם היום לפיה קשה לנו, הצעירים בגילם והרעננים ברוחם, להמשיך להכיל ולהתמודד עם הורינו המתבגרים לאחר שאלה מאבדים מאותה חיוניות שאנו זוכרים ולעיתים אף נהיים תלותיים בנו במובנים שונים. התורה הכירה בבעיה ולכן ניתנה לנו מצוות "עשה" ברורה: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא י"ט, ל"ב). דוד המלך בספר תהילים מוסיף ומבקש בכנות נוגעת ללב: "אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני". התורה נותנת לנו מצוות והנחיות היכן שהיא יודעת שקשה לנו ושאנחנו מועדים לנפילה, ולכן יש מקום להנחיה אלוקית כדי שנדע כיצד נכון להתנהג. לא קיים ציווי של "כבד את ילדיך" או "תטפל בילדיך", משום שזה בטבע שלנו ובא לנו באופן הכי אינסטינקטיבי. לעומת זאת, כיבוד הורים בדר"כ קשה הרבה יותר ונתפס לא אחת כמועקה וכעשייה שאינה תמיד נעימה וכיפית. הדבר מתחדד בעיקר כשההורים עצמם מתבגרים ויש לטפל בהם בצורה צמודה יותר. עבור רבים תקופה זו נתפסת כנטל וכעול מבחינה כלכלית ורגשית. על כך נאמר ש"הורה אחד יכול לדאוג לעשרה ילדים, אבל עשרה ילדים לא יכולים לדאוג להורה אחד". את הכוח לעשות זאת ניתן לשאוב מתוך התבוננות על הכרת הטוב הגדולה שאנו חייבים להם ומתוך הזיכרון על כמה אמנו סבלה צער של הריון ולידה כדי שבכלל נהיה כאן ואבינו עמל שעות נוספות במשרד כדי לממן את חוג החלילית שכה רצינו. כמה דאגו לנו הורינו, כמה הם התאמצו וטרחו החליף חיתול, להחזיר מוצץ באמצע הלילה, להאכיל, להשקות, לרחוץ, להלביש, לחנך, ללמד, לכבס ולגהץ. כמה פעמים הם ויתרו על מעט זמנם הפנוי ורצו אתנו לרופא המשפחה, למסיבת סוף השנה ולחבר בקצה השני של העיר. כמה דברים חסכו מעצמם על מנת לאפשר לנו את רצונותינו. האם משום שמדובר בהורינו אזי הכול צריך להיות מובן מאליו?! כשהם מתבגרים זו ההזדמנות להחזיר להם מעט בחזרה!
אינני חלילה נמצא במקום בו אני יכול להטיף מוסר לאף אחד וברוך השם עדיין לא עמדתי בסיטואציה הזו, אולם נראה לי כי למרות שאין דבר קשה יותר לילד מאשר לראות את ההורה שלו לא עצמאי ואולי אף מבולבל ומתנהג כילד בעצמו, אין מצווה חשובה יותר מאשר להתגייס בכל הדרכים (הפיננסיות והרגשיות) ולהיות שם בעבורו בזמנים שהוא צריך אותנו יותר מכל. הדבר המומלץ ביותר הוא לאפשר לאותו הורה לחיות את שנותיו האחרונות בחיק משפחתו, קרוב ואהוב, אולם במידה והדבר אינו אפשרי מסיבות כאלה ואחרות ניתן למצוא פתרונות אחרים אשר גם כן יאפשרו לאותו הורה לבלות את שארית חייו בכבוד מינימאלי. כה עצוב לראות אנשים שמשכנים את ההורה במוסד מוזנח ועלוב, אשר בעצמם הם לא היו מסכימים להעביר שם לילה אחד, ומסמנים לעצמם וי אחרי הביקור החודשי המאולץ. בהקשר הזה לשמחתי אני זוכה לראות דוגמא חיה נפלאה מאבי ואחיו שמטפלים באימם במסירות ותעצומות נפש מעוררי השראה.
 
כשהחומריות מחופשת לרוחניות
המעשה הבסיסי של נדב ואביהוא של הקטרת קטורת והקרבת אש מתוך הרצון בקרבה לבורא הוא דבר חיובי ואין ספק שההתלהבות שאפיינה אותם מבורכת, אולם ישנה התלהבות שהיא '"אש זרה" ומקורה במקור שלילי. כמו בכל פעולה אין להסתכל על המעשה בלבד, כי אם על המקור והמניע שלו. יכולה להיות פעולה הנדמית כקדושה, אולם שורשיה ברע ובטומאתו. במקרה הזה מעט קשה לומר דברים אלה על אנשים שנחשבים קדושים וצדיקים, אולם נראה כי נדב ואביהוא חיפשו אקסטזה וחוויה רוחנית, ולא בהכרח את הדרך לעבודת הקודש האמתית, ולראייה הם סטו מההנחיות הברורות שניתנו להם ביחס לקורבנות. את דבריו של דוד המלך: "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹקים לִי טוֹב" ניתן מחד לפרש ככיסופים גדולים לקיים את רצון הבורא, אולם מזווית ראייה אחרת קיים בה מימד של אנוכיות אם הדגש הוא על "אני" ועל "לי". אותה תופעה שאנו מכירים לצערנו כל כך טוב מחיי החומר והחולין לפיה אנחנו מרוכזים רוב הזמן בעצמינו, בהנאותינו, בצרכינו, בחשקינו וכמובן בליטוף האגו שלנו, קיימת, מסתבר, גם בניסיוננו להתקרב אל הבורא ולהיות אנשים טובים ורוחניים יותר.
תופעה זו נפוצה מאד בשיטות הרוחניות של המזרח (שבעוונותיי מוכרות לי מהעבר). רוב הפוקוס בעבודה הרוחנית שם היא על איך יהיה לי טוב/ נעים/ שליו/ רגוע יותר. פחות חשוב מה קורה סביבי. לידי יכולים להסתובב אנשים עם מצוקות כלכליות, פיזיות ורגשיות, אבל מאחר וזה ה"קארמה" שלהם, הם ייתפסו בעייני לא יותר מאשר מטרד. גם הדיבורים על חסד, מחויבות וסולידריות חברתית, שנשמעים בקרב חלק משיטות אלה, אינו יותר מאמירה רפה, שאינה מעוגנת במצוות ועשייה אקטיבית, כפי שהתורה שלנו בפועל מורה לנו לעשות על כל צעד ושעל.
הרצון להיות יפה, מקובל ומוערך קיים גם בעולם הרוח והקודש ומביא לא מעט אנשים לרצות להיות "חתיך רוחני". ישנם תלמידי חכמים שאחד המניעים העיקריים שלהם ו"הדלק" ולמאמציהם הוא כדי שיגידו להם ועליהם עד כמה הם חכמים וצדיקים, ומקור חיותם הוא במחמאה על "גדולתם הרוחנית". בדומה לתופעה הזו, ישנם אנשים שתורמים כספים לנזקקים, אבל מיד רצים לספר על כך בתקשורת ולגרוף מהידיעה הון פוליטי כזה או אחר, וישנם הורים לא מעטים ששולחים את ילדיהם לתוכניות לימוד למצטיינים ומשקעים בפעילויות וחוגי העשרה מגוונים, כאשר מה שחשוב להם באמת זה שיגידו להם עד כמה ילדיהם מוצלחים.  העשייה של לימוד תורה / תרומה / השקעה בילדים הוא כמובן טוב, אבל המניע הראשוני שגוי.
 
בהקשר אחר ביחס לסוגיית מותם של נדב ואביהוא - תגובתו של אהרון לאחר ששמע על שארע לשני בניו האהובים הייתה מעט מפתיעה: "וידום אהרון". לעניות דעתי, אנחנו יכולים ללמוד לקח חשוב מתגובתו המאופקת. למרות הצער והכאב הגדולים, שוודאי חש, אהרון בחר בשתיקה. בקלות הוא יכול היה להיגרר למסע האשמות ופקפוקים על הנהגותיו של הבורא ולחשוב שאין צדק בעולם ושהקב"ה אכזרי ונקמן. נראה כי אהרון היה ונשאר עניו גם ברגע זה וככזה הוא השכיל להבין שלא כל דבר הוא מבין או יכול להבין. גם לנו יש ודאי שאלות כאלה ואחרות על שנעשה בעולם. גם לנו לא ברור כיצד, לדוגמא, הייתה השואה, או מדוע נרצחה תינוקת תמימה בשנתה לפני כשבוע וחצי בישוב איתמר. המסר שביכולתנו "ללקט" מתגובתו של אהרון הוא מסר של ענווה והמשך אמונה תמימה בקב"ה גם במצבים קשים בהם הטוב מסתתר.
 
ובעניין אחר לחלוטין - אחד הנושאים המופיעים בפרשת "שמיני" הוא תיאור סימני הכשרות והבחנה בין מאכלות מותרים ואסורים. במספר פסוקים קצרים ניתנו לנו לא רק הדרכים להבחין בין חיה כשרה לטמאה, אלא גם הוכחה מדהימה לעובדה שהתורה לא יכלה הייתה להיכתב לפני 3,300 שנה ע"י בני אדם, אלא בהכרח ניתנה משמיים.
בפרשה שלנו נכתב: ''וידבר ה' אל משה ואל אהרון לאמר אליהם. דברו אל בני ישראל לאמור: זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות, מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו'' (ויקרא יא א-ג ). מי שכתב את התורה מבהיר כי אין זה חשוב אם נמצא חיה מיערות העד שבאוסטרליה, מג'ונגל אפריקני או אף מיבשת אמריקה שהתגלתה רק לפני כמה מאות שנה - אם נמצא בה סימן טהרה אחד מבין השניים (העלאת גרה, כלומר העלאת מאכל שנית לאחר בליעתו, או הפרסת פרסה, כלומר שפרסות רגליה אינן מיקשה אחת אלא שסועות), אזי בהכרח יימצא בה גם את סימן הטהרה הנוסף!  בהמשך, התורה מדגישה כי מבין עשרות אלפי בעלי החיים שכבר היו ידועים ושעוד צפויים היו להתגלות בעתיד ישנם רק ארבעה אשר כלל זה אינו נכון לגביהם, ואף מציינת אותם בשמותיהם: הגמל, השפן והארנבת, אשר מעלים גרה ואינם מפריסים פרסה, והחזיר לבדו אשר מפריס פרסה ואינו מעלה גרה. מאז שדברים אלה נכתבו התגלו, כאמור, עשרות אלפים של סוגים ומינים של בעלי חיים, והפלא ופלא  - לא נמצאה אף חיה אחת (מלבד אותם ארבעה) שכלל זה לא היה נכון לגביה!! אם כך, קיימת רק אפשרות הגיונית אחת, לגבי זיהוי מקורו של ידע זה – משה כתב את הדברים לאחר שקיבל את המידע מהקב"ה, אשר ברא את כל היצורים ויכול היה לקבוע בכזה ביטחון את אותן עובדות זואולוגיות, שאכן התאמתו גם לאחר גילוי יבשות חדשות עם מינים רבים ונוספים של חיות ולאחר התפתחות המדע הידיעות האנושיות.
לאור המידע המדהים הזה, כעת נשאלת השאלה - האם לא מגיע לבעל ידיעות מופלאות אלו קרדיט מסוים ואשראי של אמון גם כלפי דברים שעדיין רחוקים מהבנתנו?
 
שבת שלום, ניר אביעד J



פרשת השבוע "צו"
 
פרשת "צו" ממשיכה את פרשת "ויקרא" הקודמת ומתארת את מלאכת הקרבת הקורבנות במשכן במדבר, ולאחר מכן בבית המקדש בירושלים. כיום, במציאות בה אין לנו משכן ובית מקדש, מעט קשה להבין את הפעולה הזו של הקרבת קורבנות והיא עלולה בטעות להיתפס כאכזרית ואף פגאנית, אולם בעבר היא היוותה חלק חשוב מהעבודה הרוחנית של העם ואפשרה לו סוג של קשר מוחשי עם הקב"ה. המילה "קורבן" בא מהשורש של "קירבה" (קירבה אל הבורא), וע"י פעולת הקרבת הקורבנות אותו אדם למעשה נדרש היה להקריב לא רק בהמה מוחשית, אלא גם באופן סמלי את הנפש הבהמית שקיימת בתוכו (כל אותן התכונות ה"בהמיות" כדוגמת כעס, גאווה, קינאה ואנוכיות).
 
בפרשתנו מצווה התורה: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". הרמב"ם מונה פסוק זה כ'מצוות-עשה' בפני עצמה כחלק מתרי"ג המצוות, וזאת למרות שלכאורה האש שעל המזבח רק מכשירה ומכינה את המזבח למלאכת הקרבת הקרבנות, ולא מהווה עשייה עצמאית. את ההסבר היפה ביותר (לעניות דעתי) לדבר נתן הרבי מילובביץ באומרו שאש המזבח מסמנת את כוח הרצון באדם. על פי החסידות, המזבח רומז לליבו של האדם, וכשם שהמזבח הוא מקום שבו בוערת אש, כך גם באדם הלב הוא המקום שבו בוערת אש הרגשות והרצון. במובן הזה, יש לראות את המשמעות הרוחנית של הציווי שבפרשתנו לפיה על האדם לדאוג לכך שאש האהבה לקב"ה, ההתלהבות בענייני התורה והרצון לנתינה לסובבים אותו במעגלים הקרובים יותר והקרובים פחות תוקד לעולם בתוך ליבו ולא חלילה תכבה.
על כל אחד לבחון את עוצמתה של 'אש התמיד' ב'משכן' הפנימי שבתוכו. האם ענייני התורה ומצוותיה נעשים מתוך חיות ואש פנימית או שמא הדברים נעשים בחוסר חשק וחוסר התלהבות? כאשר האדם אינו מתאמץ להתחדש תדיר (בכל תחומי החיים), בנקל הוא עלול לשקוע בשגרה המכלה כל חלקה טובה וגלות שהאש שבתוכו, אשר אמורה לתת לו כוח ולהאיר את דרכו, פשוט כבתה. במצב שכזה גם המצוות עלולות להיהפך לסדרות של מעשים חיצוניים ללא חיות פנימית. על כך כתב הנביא ישעיה: "יען כי ניגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה" (כלומר העשיות הן חיצוניות בלבד בעוד הלב ריק מכוונה).
גם בזוגיות ניתן בקלות לאבד את ההתלהבות ואת האש וליפול אל אותה תחושה של שגרה ושל מובן מאליו. באופן טבעי כל שני אנשים, שנמצאים ביחד זמן ממושך, מתרגלים אחד אל השני ומתאמצים פחות למצוא חן, לשמח ולרגש. מעבר לכך, העשיות של הצד השני נתפסות בשלב מסוים כמובנות מאליהן ואנחנו שוכחים את הטרחה והמאמצים שנדרשו מהפרטנר שלנו כדי לבצען. זוג שלא ער לתהליכים הללו, בקלות רבה ימצא את עצמו בריבים שנעים סביב תסכולים הדדיים מחוסר הבנה וחוסר יחס, ועובדה היא כי אנשים רבים מרגישים שבן/בת הזוג לא מעריך אותם ואת מאמציהם מספיק. ידועה הבדיחה על הזוג הצעיר שרק התחתן. יום אחד הם הלכו ברחוב והאישה כמעט נפלה לבור במדרכה. הגבר תפס אותה בזרועותיו האוהבות, מיהר להרגיע ולהגיש מים קרים והבטיח להתקשר למחרת היום לעירייה להתלונן על המפגע. שנה לאחר מכן הם הלכו באותו מקום בדיוק והאישה שוב פעם מעדה באותו הבור. הפעם תגובתו של הגבר הייתה: "מה יש לך?! למה את לא מסתכלת לאן שאת הולכת?!". זהו כוחם השלילי של חוסר התלהבות, חוסר הערכה ושגרה.
 
כיצד ניתן להתמודד עם אותה שחיקה טבעית בכל תחומי החיים? כיצד ניתן להכניס אש-תמיד, התלהבות וחשק?
הכרת הטוב: התבוננות פנימית מגלה כי הטבע של רובינו הוא לראות את "חצי הכוס הריקה". אנחנו מבזבזים אנרגיה וזמן רבים מידי בקיטורים, במחשבות ובדיבורים על מה שחסר ועל מה שאין לנו ובתלונות על השגרה והאפרוריות שבחיינו. בזמנים של מצוקה קשה, לעומת זאת, מתעוררת בתוכנו גדלות נפש ועוצמה נסתרת. במצבים אלה אנחנו לא עסוקים ברחמים עצמיים ולא בהתחשבנות האם מציאות חיינו מרגשת ומלהיבה מספיק. החוכמה והאתגר הם לדעת להכיר בטוב הקיים ביום-יום מבלי שנצטרך לעבור זעזוע על מנת להעיר אותנו מהתרדמה הכללית!!
עשייה מתוך שמחה: השמחה היא הכוח המניע לכל פעולה ופעולה שאדם עושה. ללא שמחה אנחנו מומשלים למכונה עם מנוע ששבק חיים. אחד הפתרונות הוא לקום ולשנות את המציאות החיצונית (לעזוב את העבודה/לעזוב את בן או בת הזוג/לעזוב את הדת שמחייבת לעשייה/וכו'), אולם לרוב זה לא עוזר משום שאת האישיות שלו האדם ייקח גם להתמודדות הבאה וסביר להניח שהוא שוב יחווה את אותם רגשות מתסכלים. אדם נבון, אם כך, ינסה להביא אל תוך מציאות החיים הנוכחית שלו יותר התלהבות, יותר רגש, יותר כוונה, יותר רצון טוב, יותר השתדלות וכו'. הגדולה היא לקחת את נסיבות חיינו כפי שהם ואותם להמתיק. כאשר הכל תלוי בהחלטתו של האדם לשמוח עם מה שיש. החיים הם פה ועכשיו ולא בדמיונות בהקיץ על מציאות מוצלחת יותר.
למצוא את מה ש'עושה לך את זה': כל אחד מאתנו נולד עם מנגנון פנימי של משיכה אל עונג ומנוסה מכאב. כדי לרתום גם את הגוף בשר ודם שלנו, שעצל וכבד מטבעו, לעשיות נעלות יותר שמחייבות מאמץ וסבלנות, יש לשכנע אותו במונחים שלו שיהיה לו שם טוב ונעים. כך לדוגמא, נוסח התפילה נראה לך משעמם ומונוטוני? תוסיף לתפילה הרגילה גם כמה משפטים שניסחת לבד ושמבטאים טוב יותר את שעל ליבך. השירים הרגילים ששרים על שולחן השבת והחמין שמוגש בקביעות נמאסו עליך? תשיר במקומם שירים אחרים ועכשוויים יותר שנעימים לך יותר ותדאג להכין/לקנות אוכל מסוג אחר. שגרת היום-יום והמתחים בעבודה מכבידים עליך? תדאג לפנק את עצמך מידי פעם בחופשה מרגיעה בצימר בצפון. אשתך/בעלך קצת נהיו מובנים מאליהם ו/או הקשר לא נעים כבעבר? תמצאו בייבי-סיטר, תדאגו לצאת מידי פעם רק שניכם למסעדה או למלון ותבלו זמן איכות שירענן את הקשר. וכו' וכו'. "בתחבולות תעשה לך מלחמה" כתב החכם באדם בספר 'משלי', ואכן התחבולה הגדולה ביותר היא להכניס "כיף" ו"תשוקה" אל תוך הקודש ואל תוך העשיות השגרתיות. כך בכוחנו לרתום גם את האופוזיציה שבתוכנו לחיות נכון, לעשות טוב ולוודא ש'אש-התמיד' תמשיך לבעור.
 
מעבר לכך, לעניות דעתי, הלימוד על אש התמיד במשכן צריכה לעורר אותנו בראש ובראשונה לשאלה: "איפה נמצאת האש שלנו בחיים? ומה מדליק לנו את הנשמה?" העולם (מלשון "העלם"/הסתר) שולח לנו באינסוף צורות ודרכים מסרים לפיהם כל מהותנו בחיים מסתכמת בפיתוח ה"אני" האישי, בשכלולו ובחיפוש אחר הנאות חומריות כאלה ואחרות. רובינו רוב היום רודפים אחרי הזנב של עצמינו, כורעים תחת עול הפרנסה, מתמודדים עם צרות שונות ומשונות וטרודים עד בלי די.
עיקר האנרגיה של רבים וטובים מופנית למרדף אחר תלוש המשכורת הגדול יותר ובדרך אנחנו שוכחים את העיקר לטובת הטפל. "עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי" אומרת לנו המשנה ב"פרקי אבות". אין רע בדאגה לרובד הבסיסי של ההישרדות, אולם אם שם אנו שמים את כל יהבינו ואנחנו מתאמצים, מתרגשים ומתפעמים מהישגים חומריים בלבד, פרוש הדבר שאיבדנו את הדרך ואנחנו לא מדליקים את האש הנכונה. כדאי מידי פעם להיזכר בכך שמה שבאמת חשוב בחיים, ובזה נמדד אדם עם שמחה ובעירה פנימית מאדם כבוי, זה מידת הטוב שהשפענו הלאה לעולם, כמות המעשים הטובים שעשינו והאהבה שזרענו סביבנו. בבוא יום דינו של כל אדם, כשעל המאזניים ישקלו מעשיו הטובים והרעים, לא יעניין אף אחד אם הוא התהדר בתואר מנכ"ל או פרופסור, האם הוא גר בוילה גדולה וטס רבות לחו"ל או האם הוא נשא כל גאדג'ט חדש שיצא לשוק וענד שעון יוקרתי. לעומת זאת, השאלות שבוודאות יהיו רלוונטיות יהיו האם הוא קבע עיתים לתורה ועשה ככל יכולתו (תחת המגבלות האובייקטיביות) ללמוד ולהתפתח, כמו גם האם הוא נהג להציע לאשתו כוס מים כשהייתה צמאה, שמר על נאמנות לה גם אם יצריו ניסו לשכנעו אחרת, עזר לילדיו בסבלנות להכין שיעורי בית, נתן כבוד להוריו בכל מצב ותנאי, נהג להקדים ברכת שלום לכל שכן ושכן במעלית, לא שיקר ורימה את לקוחותיו בעסקיו, נהג באדיבות בכבישים, לא עקף בתור בסופר, תרם ביד נדיבה לנזקקים וכו'. היישום של כל השאלות האלה ודאי שאינו פשוט, אולם זוהי תכלית בואו של האדם לעולם. שם האור שאנחנו כה מחפשים נמצא ולשם צריך לנתב את אש העשייה והרצון שבתוכנו.
 
אש התמיד, שהובערה בידי אדם, הייתה ההכנה לאש שירדה משמיים. על כך נכתב בתלמוד: "אף על פי שאש יורדת מן השמיים מצוה להביא מן ההדיוט (בידי אדם)..." (בבלי, יומא כא, ב). האש אמנם ירדה מן השמים, אולם האדם נדרש להשתדלות ולעשייה אקטיבית מצדו כדי להדליק אותה. אותה האש במקדש סימלה את החיבור בין מעשי האדם לבין פעולת ה' – חיבור, שבסיס אמונתנו, הוא חיוני כל כך למימוש ייעוד העולם בכלל וייעוד בני האדם בפרט.
ככלל, ביהדות ישנו מתח תמידי בין האמונה הברורה והמוחלטת שיש בורא ששולט בעולם ושאחראי על כל המתרחש בו, לבין הקריאה לכל אדם לעשות את מירב המאמצים בכוחות עצמו כדי להתקדם ולקדם את המציאות האישית והכללית. מצד אחד אנחנו נדרשים להשתדלות אישית כדי להשיג את שאנו רוצים – כדברי הלל הזקן: "אם אין אני לי מי לי?...", ומהצד השני אנחנו סומכים על הקב"ה שישלים את חסרונותינו מתוך ההבנה שללא עזרתו איננו שווים כלום – כהמשך דבריו של הלל הזקן: "... וכשאני לעצמי מה אני?" (כלומר, אם רק אני בתמונה אז היא בהכרח חלקית משום שלבדי אני לא באמת מסוגל להצליח). הנוסחה הנכונה, אם כך, צריכה להיות שעלינו לעשות את המיטב על מנת להצליח בכל עשייה ובכל תחום בו אנו פועלים, אך יחד עם זאת לזכור שהצלחתנו באה הודות לרצונו ולחסדו של הקב"ה. מהכיוון השני, עלינו לזכור שגם אם נכשלנו אין פרוש הדבר שאנחנו לא טובים ולא מוצלחים, אלא שכך חשב ומצא הבורא שיהיה טוב יותר לעולם ולנו. מי שמפנים את ההבנות האלה ובאמת חי על פיהן הוא אדם חופשי ומשוחרר מאינסוף כבלים, תבניות ופחדים שמגבילים אותנו. אם נזכור שבכל סיטואציה תפקידינו הוא לעשות את המיטב כדי להצליח, אולם מרגע שסיימנו את הפעולה עלינו להרפות ולתת לדברים לקרות בלי הדמיונות שמכרסמים אותנו מבפנים האם עשינו מספיק והאם נצליח או לא – אזי נהיה אנשים שמחים יותר. כל שהאדם נדרש בעולם הזה הוא למאמץ כנה ולהשתדלות אמיתית. מרגע זה ואליך אין לו אחריות על התוצאות. יצליח או לא – זה בידי הבורא. האמת? לדעתי אין דבר משמח ומשחרר יותר מההבנה הזו!
 
ובעניין אחר – השבת הקרובה, השבת שלפני הפסח, נקראת "שבת הגדול" משום שבה ארע לאבותינו נס גדול, אשר המשיך את שרשרת הניסים המופלאה של גאולת מצרים. בשבת זו התבקשו בני ישראל להכין בבתיהם כבשים עבור 'קורבן פסח'. השה, כזכור, נחשב לאליל מצרי, וקשירתו הייתה התרסה חמורה של העבדים הנרצעים במשעבדיהם רבי הכוח. כשראו זאת המצרים הם שאלו את בני ישראל לפשר המעשה והם ענו להם בפשטות ובביטחון שבקרוב הכבשים ישחטו ודמם ימרח על המשקופים כדי להגן על בכוריהם היות ועוד מספר ימים צפוי ה' להרוג את כל הבכורים במצרים.
הנס הגדול הוא כאמור שהמצרים לא כילו באבותנו את זעמם על התעוזה שבהריגת אליליהם, אולם נראה כי הפלא האמיתי היה בשינוי התפיסה הגלותית והמתרפסת של אותם עבדים מוכים והאמונה הגדולה בצדקת דרכם ובהשגחתו של הקב"ה כמגן וכמושיע. הלוואי וגם אנחנו נאמץ היום כעם את אותו ביטחון ואת אותה 'חוצפה חיובית' ונזכור שאנחנו לא פחות מאשר בניו של המלך.
שבת שלום, ניר אביע


בס"ד
לקראת פורים: מי מסתתר מאחורי המסכה?
בדיחה מפורסמת מסכמת את כל חגי ישראל כך: "הם ניסו להרוג אותנו. ניצחנו. בואו נאכל". ואכן, גם בחג פורים, שאוטוטו מגיע, אחת המצוות המרכזיות היא לשבת סביב השולחן ולמלא את כרסנו בכל טוב. עבורנו זאת הזדמנות מצוינת לעצור ולנסות להבין מדוע זכה חג פורים למעמד כה רם עד שספר הזוהר כינה אותו "חג נשגב", חז"ל גרסו שבימות המשיח כל המועדים עתידים להתבטל חוץ מפורים והאר"י הקדוש טען שאפילו דרגתו של יום הכפורים במובן מסוים נמוכה יותר והוא רק מידמה לפורים עצמו (כפורים = כמו פורים).
מה יש בהם באותם אוזני המן, משלוחי המנות, קריאת המגילה וכמובן שלל המסכות והתחפושות? איזה סוד נסתר יש באותו סיפור מעט תמוה על משתה שנערך מספר ימים, גוי מגלומן וערמומי עם עשרה בנים רשעים שרצה בהשמדתנו ויהודי אחד חכם שיועד להיתלות על העץ וסיים רכוב על סוס לבוש בגדי מלך מהודרים? סקרנים? תשובות (חלקיות) בהמשך...
 
שבת 'זכור' – מיהו אותו עמלק רשע שאנחנו מצווים למחות מעל פני האדמה?
השבת הקרובה, שבת "זכור", היא השנייה מתוך ארבע שבתות בחלק זה של השנה, שיש בה תוספת קריאה מיוחדת (מלבד פרשת השבוע ה"רגילה") וקוראים בה גם את הפסוקים מפרשת "כי תצא" המדברים על החובה למחות את זכר עמלק, וזאת כדי "לסמוך מחיית עמלק למחיית המן". במגילת אסתר עצמה כתוב שהמן היה מצאצאיו של אגג, אשר, כזכור, היה מלך עמלק, ועל כן תמיד בשבת שלפני חג פורים אנו קוראים פסוקים אלה ונזכרים במשמעות הרוחנית של מחיית עמלק בנפש של כל אחד מאתנו.
מעבר לקשר הברור להמן הרשע שרצה להשמיד בפורים את כל היהודים והיותו שייך לזרע עמלק, יש באותם עמלקים כוח הרסני אדיר שחובה עלינו להכיר, כפי שאומרת התורה: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצריים, אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף וייגע ולא יירא אלוקים".
 
למילה "קרך" נתן רש"י פרשנות נהדרת, אשר יכולה ללמד אותנו רבות על דרכנו בעולם באומרו כי "קרך" זה מלשון "מקרה", "מקריות" ו"קור". עמלק בגימטרייה = 240 = ספק, ואכן הכוח הרוחני של עמלק הוא בהטלת ספק בצדקת הדרך ובאמונה. כל אחד יכול להעיד שברגע שמתחלחל ספק לעשייה שלנו (כל עשייה שהיא) ועולות השאלות האם מה שאנו עושים הוא טוב ונכון או לא, אזי מיד כל החשק והמוטיבציה להתאמץ יורדים והאדם מתקרר. אם אנחנו חושבים שבמקרה קורה לנו מה שקורה לנו ושאין באמת משמעות לבחירות ולדרך שלנו, או שאנחנו מתמלאים בהיסוסים בנוגע לבחירות ולעשיות השונות שלנו אזי ודאי שהתלהבותנו לפעול תצטנן. אצל האדם הפרטי זה נכון ביחס לשאלות כמו בחירת בן/בת זוג, לימודים, מקצוע ומקום מגורים, ומשמעותי במיוחד ביחס לאמונה בבורא העולם. ברמה הלאומית נראה לדבר ביטויים כדוגמת השאלה: "באיזה זכות אנו חיים דווקא בארץ ישראל" ו"האם באמת שווה לחיות פה חרף כל הקשיים הכלכליים והביטחוניים?" אותן הספקות גורמות, לעניות דעתי, (וסליחה לרגע על הקריצה הפוליטית) לרבים וטובים להתייאש מהקושי של החיים דווקא כאן, לשכחה מדוע  מכל המקומות בעולם אנו מתעקשים לחיות דווקא בארץ ישראל ולרצון מדומיין להיות "ככל העמים" תוך התעלמות מהעובדה שלא יעזור דבר – אנו עם שונה ונבדל עם משימה ויעוד שונים.
לספק יש תפקיד חשוב של ברור הרצון שלנו ובזכותו אנו שואלים שאלות טובות שאמורות לקדם אותנו, אבל ברגע שהוא גדל הוא גורם לשיתוק כללי והאדם/אומה מאבדים את החיות שלהם, ולכן לא בכדי קבעו חז"ל: "אין שמחה כהתרת הספקות!".
הגמרא שאלה היכן מופיע המן בתורה (סיפור המגילה הרי התרחש הרבה אחרי) והיא מצאה רמז בפסוק: "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִוּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָול מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?". את הספק הראשון שקיים בתורה נמצא, אם כך, בפסוק הזה, שבו שואל הקב"ה את אדם האם הוא הפר את הציווי שקיבל לא לאכול מעץ הדעת, כלומר האם הוא הטיל ספק בנכונות דבריו של הבורא. מהדברים אנו למדים כי לאותו חטא קדמון, שהוא שורש השורשים לכל הצרות שלנו בעולם, גרמה הפסקנות וחוסר האמונה.
התשובה הטובה ביותר לאותו ספק, שהפך כידוע לערך נעלה בעידן הפוסטמודרניסטי בו אנו חיים, היא בתפיסה הברורה היודעת מה נכון ומה לא. בסיפור המגילה נקרא: "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה" (אסתר ג', ב'), וזאת משום שלמרדכי הייתה תפיסה ברורה ואיתנה על החיים והמציאות ושום גורם חיצוני לא הצליח לבלבל אותה ולגרום לו לשנות דעותיו ואמונתו ולהשתחוות בפני הרוע. לאורך ההיסטוריה ניסו, ועדיין מנסים, אינסוף עמים שונים ומשונים מסביבנו לשנות אותנו ולגרום לנו לסטות מהנתיב המקורי שהגדיר הקב"ה לאברהם אבינו, היהודי הראשון, ובהמשך לכל העם, אולם הכוח שלנו הוא דווקא בהתגברות על אותם הספקות, הבלבולים והפיתויים.
 
השבת הקרובה, אם כך, ולאחריה ימי הפורים, קוראים לנו לזכור שהכוח של עמלק עדיין קיים ופועל בעולם ובכל אחד מאתנו וכי עלינו למחות אותו מעל פני האדמה, כלומר להילחם באותו ספק שגורם לנו לחשוב שהמציאות היא מקרית ומתוך כך להתקרר.
 
פורים - הזדמנות נפלאה לצאת קצת מעצמנו
פורים זה החג של האהבה והקרבה בין אדם לזולתו. ביום מיוחד זה כל החומות נופלות ומי שעושה את העבודה הרוחנית הנכונה (יחד עם שילוב מבורך בין וודקה, טקילה ויין אדום) מצליח להרגיש שכולנו מחוברים ושכולנו גוף אחד ונשמה אחת. אלה לא מילים ריקות וסיסמאות נבובות, זוהי האמת הכי בסיסית. בפורים אנחנו זוכים לתחושה הנפלאה בה אנחנו לא מבדילים בין ארור המן לברוך מרדכי, וזאת משום שבשורש השורשים הכול טוב וכולנו טובים. ללא ספק יש אנשים שעושים מעשים לא טובים, אבל בעומק של כל אחד מסתתרת נשמה טהורה וזכה. בזכות פורים אנחנו מצליחים להרגיש את אותה נקודה טובה ונשמה של הזולת, ומהחוויה הזו ניתן לשאוב כוח לאכפתיות, לסולידריות ול"שיפוט לכף זכות", שאנו כה רוצים, למשך כל שאר השנה.
 אדם נולד באופן אוטומטי עם אהבה טבעית לעצמו ולרוב הוא לא צריך לפתח אותה. ה"חינוך העצמי" עליו מדברת היהדות הוא בלהתחיל לאהוב גם את הזולת ממש כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו! לרצות שיהיה לשני טוב בדיוק כמו שאנחנו רוצים שיהיה לנו טוב!
המחלות של החברה המודרנית הן בדידות ועצבות, אשר נובעות מדאגה יתרה ומוגזמת לעצמינו. כאשר אנחנו עסוקים כל כך הרבה בעצמינו אנחנו מאבדים את מקור החיות שלנו שהוא חברה וסביבה אנושיים, מפרים ותומכים. בהחלט חשוב שנשאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף האובססיבי אחר ההנאות והתועלת האישית גורמים לנו במקרים רבים לא לראות את שכנינו. מתוך כך אנחנו מכלים את זמננו ורגשותינו היקרים בתחרותיות, חשדנות וקינאה. בפורים יש לנו הזדמנות לעזוב את הדאגה המופרזת ל"אני" הפרטי ולהתחבר לראייה כוללת יותר ולרצון להיטיב לכלל.
הראשונה שהבינה את כוחה של האחדות כמרחיקה מכל רע ואיום הייתה אסתר, אשר אמרה למרדכי: "לך כנוס את כל היהודים", וזאת לאחר שהמן הרשע זיהה בתחילת המגילה את חולשתנו באומרו לאחשוורוש: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים". בזכות אותם שלושה ימי צום משותפים הם תיקנו את הפרוד ההרסני והמסוכן והתחיל המהלך השלם שבסופו ניצלנו. כפי שראינו אינסוף פעמים בהיסטוריה הרחוקה והקרובה של עמינו, כאשר היינו שלובי זרועות אף צורר לא יכל לנו. זה היה נכון ביחס לפרסי הרשע ההוא ונכון גם היום ביחס לפרסי הנוכחי שגם כן מתכנן לנו רעות. מידי שנה בחג פורים אנו מקבלים הזדמנות לצאת ליום אחד מ"העור של עצמינו" ולהצליח לראות ואף להרגיש שהחבר שלי (כמו גם מי שאני לא מסתדר אתו) הוא בעצם חלק ממני, וזאת ע"י קיום 5 מצוות (=מתנות):
 
  • משלוח מנות איש לרעהו: נתינה והתחשבות בזולת הן כמו שריר, אשר ההלכה מחייבת אותנו להתאמן ולפתחו בזכות החובה להכין משלוחי מנות. האזכור הראשון למנהג זה מופיע כבר במגילה בה מצווה מרדכי היהודי על כל בני ישראל להעניק משלוחי מנות ביום השנה לביטול גזירת המלך. בעצם נתינת המשלוח אנחנו שולחים אל אותו נמען הרבה יותר מכמה שוקולדים ובקבוק יין – אנחנו אומרים לו שהוא אהוב עלינו וטובתו עומדת לנגד עינינו. זה לא חייב להיות משלוח יוקרתי וגם לא חייב להינתן לקרובים לנו ביותר כדי שהמסר יעבור. מספיק שבעת האריזה והשליחה נרכז בעשייה את האנרגיה הכי טובה וטהורה שלנו והמטרה תושג.
  • מתן צדקה לעניים: בפורים אנחנו מצווים לתת צדקה לכל מי שפושט את ידו ומבקש את עזרתנו. במבט ראשון מצוות מתן צדקה נראית כלא הגיונית ואפילו לא צודקת. למה שאני אעבוד קשה עבור פרנסתי ואח"כ עוד אצטרך לתת מתוך זה למישהו אחר? שהוא ילך גם כן לעבוד וירוויח את לחמו בעצמו! מה אני פראייר?! נתינת צדקה זה מעשה של התעלות מעל הטבע הגשמי של האדם. חוקי החומר אומרים - מה ששלי שייך לי ומה ששלך שייך לך. לעומתם, חוקי הרוח אומרים - גם מה ששלי בעצם שייך לך, או יותר נכון שייך לקב"ה, שהוא למעשה כולנו. גם לאדם הרוחני כמובן חשוב שצרכיו הבסיסיים והחומרים יסופקו, אולם הוא לא עסוק באגירה מעבר למה שהוא זקוק לו. במקום הזה הוא פנוי הרבה יותר להתחלק עם סביבתו בשפע שהוא זוכה לקבל וכדי להגיע למצב הנשגב הזה יש להתעלות מעל הטבע הבהמי-גשמי שנולדנו איתו, לעמול ולהתאמן בנתינה ועידון המידות.
  • משתה ושמחה: מי אמר שלהיות יהודי זה קשה? סעודה דשנה המלווה ביין טוב ובשר משובח היא ממש הלכה שאנו מצווים לה בפורים. לאורך כל הדורות ובכל התרבויות נהגו קהילות ישראל לקיים סעודות מרובות משתתפים אליהם הוזמנו העשירים והעניים כאחד. בזמן שכולם ממילא מבושמים ומחופשים לא ניתן לזהות את מעמדם וכולם נחשבים ומרגישים שווים בין שווים.
  • קריאת מגילה: קריאת המגילה בפורים, הן בערב והן בבוקר, צריכות להיעשות ברוב עם והמון. כמו בחנוכה, גם בפורים יש עניין משמעותי ביותר לפרסם את הנס, ועצם קיבוץ קהל גדול ביחד משיג אפקט אדיר של קירבה, אחדות ושותפות גורל.
  • מס מחצית השקל: פרשת "כי תשא" נפתחת בציווי של הקב"ה למשה ליטול מטבע ששוויו מחצית השקל מכל בן ישראל בן עשרים שנה ומעלה. תרומה זו שימשה ליציקת אדני המשכן, והמיוחד בה שהיא הייתה שווה לכולם – עניים ועשירים כאחד, שכן בקדושה לכולם יש מקום ועשירות חומרית לא בהכרח מעניקה יתרון במאמץ להתקרב לבורא. גם העובדה שמדובר במטבע ששווה רק חצי הינה סמלית ומרמזת לנו שאדם לבדו (צדיק, עשיר, חכם ומוצלח ככל שיהיה) אינו מספיק. על מנת לבנות משהו שלם ולא חצוי חובה שיהיו לפחות שניים יחדיו. היום המנהג הוא לתרום לעניים לפני פורים סכום של כסף ששווה לחצי השקל העתיק ההוא (לפי הדעה המחמירה ביותר כ-45 ₪ לכל גבר/אישה מעל גיל 20).
 
מי מסתתר מאחורי המסכה? חתול מפלצת או ילדה יפה?
בחיי היום יום אנו מקוטלגים ללא הרף ומושמות עלינו תוויות לפי הבגדים שאנו לובשים, מקום מגורינו, עיסוקינו, השכלתנו, תחביבינו וכו'. לא אחת אנחנו מוצאים שתבניות אלה שאנו חיים בתוכן מגבילות אותנו ואף "מקצצות את כנפינו". רבים הם האנשים שהיו חפצים לשנות את תדמיתם ולהשתחרר מסטיגמה של החברה ואף מדעה שיש להם על עצמם. פורים זו ההזדמנות הטובה ביותר לעשות זאת. ביום זה אנחנו וילדינו מתחפשים למישהו שהיינו רוצים להידמות לו, אך שלעולם לא נעז להיות - למלך או למלכה מכובדים ונערצים, לליצן קליל ואהוב, לאיש עסקים רציני, לחייל אמיץ, וכו' וכו'. הלגיטימציה להיות מישהו אחר, יחד עם מעט יין, שכידוע משחרר מעכבות, עוזרים לנו לחשוף עולם פנימי ושונה באישיותנו. לרוב הבחירה שלנו בתחפושת אינה מקרית. התחפושת והשינוי החיצוני מאפשרים לנו באופן פרדוקסלי לגלות מי אנחנו באמת. דווקא כשאנחנו מכסים את פנינו בפרצוף שאינו שייך לנו אנו מסוגלים להתבונן אל תוך תוכנו ולשאול: "אם כן, מי אני?". אין פחד מתיש ומסרס כמו הפחד של "מה יגידו השכנים?". כשאיננו יכולים להרשות לעצמנו להיות עצמנו אנו הופכים לעצובים ולמאולצים. ביום זה כבר פחות מטריד אותנו דעתם של הסובבים ולכן הנשמה פורחת ומרגישה כל כך טוב. הלוואי ונשכיל להשאיר את המסכות לפורים ונרשה לעצמנו לחשוף ולו במעט את הצדדים הלא כל-כך מושלמים שלנו, החלשים והכול כך אנושיים גם בשאר ימות השנה.
מעבר לכך, בפורים אנחנו רואים מולנו אנשים בתחפושות שונות - האחד מחופש לחיה, השני למפלצת והשלישי לליצן. מה שבטוח זה שלא יעלה בדעתנו לכעוס עליהם בגלל התחפושת שאנו רואים. מוטב לנו אם נזכור שגם בשאר השנה אנו פוגשים הרבה אנשים "מחופשים": זה מחופש לחצוף, זה לקמצן, זה לגס-רוח וזה לסתם אחד שלא אכפת לו משום דבר. האמת הפנימית ביותר היא  שאין זו דמותם האמיתית של אותם האנשים. זו רק תחפושת ומסיכה שהחיים חייבו אותם ללבוש. עמוק בתוך הלב, כל אלה הם יהודים חמים, מלאי טוהר ויופי. אין צורך לכעוס. צריך פשוט לגשת אליהם בעדינות, לזכור שזו רק תחפושת ולחשוף את הנשמה הטהורה שבתוכם.
העולם הזה הוא משחק במחבואים
המוטיבים העיקריים שבמגילת אסתר הם ההיפוך וההסתר. ההיפוך הוא קודם כל בגורלם של היהודים, שמגזירה למוות ושמד זכו לגאולה ולשמחה, וההסתר (כפי שמרומז בשם "אסתר") הוא בעצם העובדה שלאורך כל המגילה כולה לא מוזכר הקב"ה ולו פעם אחת. בקריאה ראשונית סיפור המגילה נראה כמו עוד סרט הוליוודי (ולא בהכרח מהטובים שבהם...): אחשוורוש לא מרוצה מושתי, אסתר מוצאת חן בעיני אחשוורוש והוא בוחר בה לאשה, המן רוצה להרוג את היהודים, אסתר מדברת עם אחשוורוש, אחשוורוש משתכנע ומחליט לתלות את המן - זה נראה כמו עוד אופרת סבון סתמית לחלוטין. איפה פה הנס הגדול? איפה מעורבותו של בורא העולם שמשגיח על כל פרט ופרט בעולמו? פרשנים רבים ניסו להבין מדוע במגילה לא מצוינת העובדה הטריוויאלית כי השם הוא זה שכיוון את הדברים בצורה כזו שהביאה לרווח ולהצלה? התשובה הרווחת היא כי הפעם הקב"ה בחר להסתתר, או בלשון אחרת - להתחפש ולהופיע בדמות "צירופי מקרים" או בדמות "החלטות שרירותיות של בני אדם". מטרתו היא לתת לנו את זכות הבחירה האם להמשיך ולהאמין בו, למרות שהפעם הופעתו אינה כה ברורה ומרשימה כמו בסיפור יציאת מצריים ובמעמד הר סיני, או לחלופין חלילה לשכוח ולהתכחש לקיומו. כהיפוכה של האמונה, ניצב המן הרשע שבחר להטיל דווקא פור (הגרלה) ובכך לומר שהכוח שבעצם שולט בעולם הוא כוח המקריות וכי אין באמת מישהו/משהו שנמצא מאחורי הקלעים ומנהל את ההצגה.
ממגילת אסתר, אם כך, ניתן ללמוד לקח אדיר לפיו העולם הוא רק מסיכה והאמת מחופשת ומסתתרת תחת מעטה של חיצוניות ושקרים מבלבלים. אדם שלא מאמין במציאות עמוקה יותר יכול להעביר פה 120 שנה באמונה שקריירה, פרנסה ובילויים הם תכלית בואו לעולם, בעוד האדם הרוחני והמעמיק יותר מרגיש ויודע שיש בעולם הזה הרבה מעבר. את ה"מעבר" הזה לעיתים רבות הוא אינו יכול לתאר במילים, אבל ברור לו שמטרת בואו לכאן אינה מתמצה בעוד בית, עוד מכונית חדשה, עוד מסיבה או עוד סטייק עסיסי במסעדה נחשבת. העולם מלא בקשיים ואתגרים והאדם המאמין יודע שגם ברגעים האלה הקב"ה נוכח וכמו אבא טוב שרוצה ללמד את בנו ללכת, הוא מסתתר מאחורי הדלת ומציץ מבעד לחריץ כדי לתת לבנו האהוב את ההזדמנות ללכת לבד מבלי להישען עליו. אם הבן תמיד היה רואה את אביו לידו הוא היה מפתח בו תלות שלילית, כך שבמקום רגליים היו צומחות לו קביים. הקשיים, המכשולים והסתר הפנים שאנו חווים כה רבות בחיינו, אם כך, אינם אלא חסד גמור ומקורן באמון של הבורא בנו שאנחנו יכולים לגדול ולהתמודד בכוחות עצמינו. כפי שיש "אינטליגנציה שכלית" ו"אינטליגנציה רגשית", כך ישנה גם "אינטליגנציה יהודית", שפרושה לפתח את ההכרה שהעולם (מלשון "העלם") אינו כפי שהוא נראה ומאחורי כל סיטואציה מסתתרת אמת נסתרת וסוד עמוק יותר. לכל צעד ושעל בחיינו יש משמעות, המושג "סתם" אינו קיים ומשימתנו לגלות מהו תפקידינו ומדוע אותו מקרה קרה דווקא לנו.
מהסיבה הזו אחרי קריאת המגילה אנו לוגמים לגימה, שכן "נכנס יין יצא סוד". הסוד הוא לגלות ולומר לנו ולכל העולם שגם את הדברים הנראים טבעיים לחלוטים עשה ופעל הקב"ה.
 
זוכרים את המשחק האהוב "מחבואים" מימי ילדותינו? כמה אהבנו לספור עד עשר ואז לפקוח את העיניים ולחפש את אבא או את החברים? אם נחשוב על זה לרגע נגלה שמה שנתן לנו את הכוח לבלוש מאחורי השיחים או עמוד התאורה זאת האמונה שיש שם מישהו, שיש משמעות לעשייה שלנו, שיש תיקווה שעוד נמצא ונגלה. כעת, כל שנותר לנו היום, כמה שנים אחרי אותה תקופה מתוקה, הוא לזכור שהעולם הוא משחק מחבואים אחד גדול ושעלינו עדיין לפקוח את העיניים ולחפש את אבא... לפעמים נוכחותו ברורה לנו כשמש ולפעמים הוא מעט מכסה עצמו, אבל תמיד הוא פה. בעיני, בעולמנו שלעיתים נראה כאוטי אין דבר מנחם ומשמח יותר מזה...
 
 
שתהיה לכולנו שבת שלום וחג פורים שמח, ניר אביעד J



 
פרשת "ויקרא"

בפרשתנו הנוכחית, הפותחת את ספר "ויקרא", מתוארים הקורבנות שמקריב כל אדם שחטא על פי חומרת מעשיו, תפקידו ודרגתו.
כיום, במציאות בה אין לנו משכן ובית מקדש, מעט קשה להבין את הפעולה הזו של הקרבת קורבנות והיא עלולה בטעות להיתפס כאכזרית ואף פגאנית, אולם בעבר היא היוותה חלק חשוב מהעבודה הרוחנית של העם ואפשרה להם סוג של קשר מוחשי עם הקב"ה. המילה "קורבן" באה מהשורש של "קירבה" (קירבה אל הבורא), וע"י פעולת הקורבנות אותו אדם למעשה נדרש היה להקריב לא רק בהמה מוחשית, אלא גם אופן סמלי את הנפש הבהמית שקיימת בתוכו (כל אותן התכונות ה"בהמיות" כדוגמת כעס, גאווה, קינאה ואנוכיות).
ברצוני להתייחס היום לפסוק המתאר את ההתנהגות של נשיא העם שנתפס בקלקלתו – "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל-מִצְוֹת ה' אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם...וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנוֹ " (ויקרא ד'). בתלמוד ביארו את המילה "אשר" מלשון "אושר", כלומר אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קורבן על טעויותיו. במציאות כזו שבה הנשיא מוכן להודות בחטאו ולהביא קורבן כדי לקבל מחילה, ודאי שנתיניו ימנעו מעשיית חטאים במזיד. מנהיג הפועל כך מחדיר אמות מידה מוסריות חדשות לחברה. ע"י הדוגמא האישית, שבלקיחת האחריות, המנהיג למעשה אומר שהחטא והטעות נובעים מחולשתו האנושית, ובזכות ההתמודדות עם טעויותיו הוא מלמד את העם לבוז לגאווה המזויפת, הטורחת להוכיח ש"אני בסדר" בכל מקרה ומצב. היכולת לומר "טעיתי" בפומבי היא גדולה ועצומה. המנהיג במקרה הזה לא מגלגל את האחריות הלאה ממנו, אלא מתמודד עם אנושיותו ומכה על חטא, ובכך בעצם מוכיח גדלות רוח.
מבלי חלילה להשמיץ ולרמוז לאף אחד ממנהיגינו בהווה באופן ספציפי, אנחנו חשים כיום את הכמיהה לתקופה בה התהלכו בקרב העם נשיאים (מנהיגים) הגונים וענווים. נשיאים, אשר גם ממרום מעמדם החברתי והכלכלי נתנו דעתם לאיכות התנהגותם האישית, וזכרו כי העם מביט בהם ומחקה מעשיהם. עם הרואה כיצד מנהיגיו מוכנים להודות בפומבי בטעויותיו, לבקש עליהן מחילה ואף להביא קורבן כפרה – יסיק מכך מסקנות מבורכות. הוא ילמד כי אין בושה בעשיית תשובה, הוא יבין כי גם המנהיגים הם בני אדם עם חולשות אנושיות ויושפע מאומץ ליבם להודות בחטאם ולעשות חשבון נפש מבורך.
 
קל לנו היום לראות את התנהלות מנהיגנו ולבקרם, ומובן לנו שרובם צריכים להתנהג אחרת. אולם מה אתנו? האם גם את עצמינו אנחנו רואים ומבקרים באותה חריפות וחדות? הרי ידוע שמנהיגי העם הם רק בבואה של העם עצמו! כמו ברוב תכונות הנפש קל לנו הרבה יותר לראות את הקלקול אצל אנשים אחרים ולא אצלנו. אנחנו תמהים איך מישהו אחר לא יודע להודות בטעותו, איך הוא "מתחפר" בעמדתו או שפשוט נשאר לעולם יהיר וגאה. האמת היא, כפי שנהג ללמד הבעש"ט הקדוש, שהעולם כולו הוא מראה אחת גדולה ומה שאנחנו רואים שקיים בחוץ – קיים בהכרח גם בתוכנו, אחרת לא היינו רואים אותו ומזהים אותו כתקלה. על כך אמרו חז"ל: "הפוסל במומו – במומו פוסל", כלומר מי שפוסל תכונה של אדם אחר בהכרח פוסל את התכונה שקיימת גם בו עצמו. מתוך ההבנה הזו, חשוב להבין שאותו קושי להודות בטעויות, שאנו מזהים אצל המנהיגים שלנו ואצל הסובבים אותנו, קיים בהכרח גם בנו!
מדוע כל כך קשה לנו להודות בטעויות שלנו ולבקש סליחה? לעניות דעתי הסיבה העיקרית היא האגו ומידת הגאווה שלנו שמונעים מאתנו לראות את פגמנו ובטח שלא לחשוף אותם לזולת. קשה לנו להודות שאנחנו לא מושלמים ולוותר על התדמית המוקפדת שביקשנו לשוות לעצמנו. אם נסתכל על עצמנו עם היד על הלב נראה שכשאנשים אחרים (בין אם קרובים ובין אם רחוקים) באים אלינו עם תוכחה אנחנו לרוב מיד מסתגרים ומחפשים תירוצים מדוע אנחנו צודקים והשני טועה. באופן סטטיסטי הרי לא ייתכן שאנחנו צודקים ב-100% מהמקרים, אז כיצד זה הגיוני שאנחנו לא עוצרים, מקשיבים באמת למה שנאמר לנו ובוחנים האם יש אמת בדברים ואנחנו לא בסדר?! התשובה המצערת היא שלרוב אנחנו לא מחפשים את האמת אלא עוד ליטוף לאגו הפגוע. בתוכנו יש סנגור מעולה שדואג לשכנע את עצמינו כמה אנחנו נהדרים וצודקים, כמו גם קטגור מעולה שבקלות רבה מרשיע ושופט לכף חובה את הסביבה. אנשים שמרגישים עצמם "צודקים" כל הזמן וחפצים להוכיח לכולם עד כמה צדקתם גדולה בסופו של דבר הם הקורבנות הכי גדולים של עצמם משום שאין עונש גדול יותר מלהיות כלוא בתוך הקליפה של הגאווה והחשיבות העצמית המגוחכת הזו. האגו שלנו כל כך עדין, שברירי ורופף. כאשר אנחנו מתעמתים עם המחשבה המדכאת של הצורך להכיר בטעויות או במעידות שלנו אנחנו גולשים לעיתים קרובות לתוך הכחשה. מנגנון ההגנה המשומן שלנו מייצר לנו בקלות רבה תירוצים יצירתיים במיוחד, שלעיתים גובלים בשקר ממש, ואנחנו מתפתים להאמין בהם.
במסע החיפוש אחר האמת ואחר איכות חיים רוחניים וגשמיים טובים יותר, חובה עלינו לעצור ולשאול בכנות ובפשטות: "אולי אני טועה?", "אולי מה שחשבתי וידעתי עד עכשיו אינו הטוב ביותר האפשרי?". רובנו מחפשים שינוי כזה או אחר בחיינו אשר יכניס קצת חמצן של רעננות ושמחה ללב ולמוח שלנו. ההתחלה לכיוון אותו שינוי חייבת לעבור דרך יצירת סדק באותה חומת הגאווה, שהביאה אותנו לאן שאנחנו נמצאים היום, ולאמירה כנה שאולי אנחנו לא כה מושלמים, ושאולי יש לנו עוד מה ללמוד ומה לשפר.
 
היכולת להודות בטעות, להתנצל ולנסות לתקן הן מהיכולות החשובות ביותר בכל קשר שהוא בין בני אדם. לא משנה באיזה סוג קשר מדובר – בן זוג, קולגה, אח, מעסיק, חבר, הורה וכו' – הודאה בכך שטעיתי חיונית למען רכישת האמון של הצד השני. כולנו שוגים – מקטן ועד גדול (כפי שמוכיחה הפרשה), כאשר דווקא ההודאה ולקיחת האחריות הם אלה שמאפשרים למערכת היחסים בנינו לבין הזולת (כמו גם בנינו לבין הקב"ה) לצמוח. אם חלילה בשעת רתיחה הטחתי באשתי עלבונות – אין מעשה גברי ואמיץ יותר מלהתנצל לאחר מכן מעומק הלב ולקבל על עצמי לנצור לשוני מרע, לא משנה מה תהיה הסיטואציה העתידית. אם הפעלתי את סמכותי ההורית כדי להשתיק את הילד הרועש, אשר כל פשעו היה שרצה את תשומת ליבי בזמן שכל כך רציתי לנוח – אין דבר אבהי יותר מלהתעשת מוקדם ככל שניתן ולפייסו במילים חמות ובמשחק משותף (כן, גם אני "מת" מעייפות אחרי יום מפרך במשרד). אם הייתי קצר רוח כלפי הכפופים לי בעבודה וניצלתי את העובדה שפרנסתם תלויה בי – אין דבר אצילי יותר מלהתנצל ולהתאמץ להבא להיות בוס נוח וקשוב יותר. הקב"ה אומר לנו: "מודה ועוזב – ירוחם". רק ע"י ההודאה בטעות והחרטה זוכים לרחמים ולאפשרות להתחיל מההתחלה.
ממש לא צריך לחכות ליום כיפור בשביל ליישב את ההדורים עם החבר מהמשרד הסמוך, עם הדודה מעפולה או עם השכן מקומה שלישית. מי יודע מה יוליד יום והאם עוד יהיו לנו הזדמנויות לסיים סכסוכים ישנים? עובדה היא שככל שעובר הזמן אנשים נהיים יותר כעוסים ומבוצרים בעמדתם וקשה להם הרבה יותר להודות בטעותם, לסלוח ולבקש סליחה. אדם חכם יידע ל"כבות את השריפות" מיד ברגע התרחשותם. בזוגיות המצב רגיש שבעתיים. אנשים יכולים לצבור בבטן תסכולים במשך שנים רבות ומשום מה לא לנסות לפתור אותם באמת. זוגות רבים שהתגרשו מבכים על העובדה שהם לא השכילו לפתור את הבעיות בניהם עוד כשהן היו קטנות. בעזרת דו שיח פתוח ורצון הדדי אמתי וכנה ניתן להבין אחד את השני ואז כפועל יוצא רוב הכעסים והמריבות יפתרו מאליהם. צריך לזכור שבזוגיות אסור בתכלית האיסור "להתחפר" בתוך הגאווה ולנסות לכופף את היד של הפרטנר שלנו. אם היינו לא בסדר חובה לרוץ ולהתנצל מיד.
 
האחריות של כל אדם לתיקון מידותיו בראש ובראשונה מונחת על כתפיו. יחד עם זאת, גם לסביבה בה חי האדם השפעה מהותית על דרכו ועל סיכוייו לצאת "מהמטריקס" – מההרגלים האוטומטים והשלילים. לצערנו, האווירה הכללית כיום לא תמיד מאפשרת לאדם לוותר על הגאווה ושאר המרעין-בישין שקיימים בו ולהודות בפרהסיה בשגיאותיו. במקרים רבים כשנראה אדם שחושף את עצמו, יהיו בסביבה גורמים ש"יעוטו על הטרף", ישמיצו, ילגלגו וינסו להרוויח מהדבר הון אישי כזה או אחר. אפשר לראות את זה היטב בפוליטיקה, בתוכניות ראליטי, בספורט ובמקומות עבודה מסוימים. כשאדם מרגיש מאוים אין סיכוי שהוא ייתן לצד העדין שבו לבוא לידי ביטוי, ולפיכך האחריות שלנו היא קולקטיבית. מתוך ההבנה הזו יש לנהוג בסבלנות יתרה כלפי אותם שכבר כן מעזים ומודים בטעויותיהם. לפעמים צריך לעצום עין אחת ולהתעלם מעבירה של החבר ולפעמים צריך פשוט לחבק ובמילת עידוד ופרגון להראות את התקלה ולהצמיח לדרך חדשה וטובה יותר. אנשים שמחפשים את החולשות של הזולת ומתמקדים בהן משולים בחסידות לזבובים. כשם שזבובים נמשכים אל הפסולת (על סוגיה השונים...) ונהנים להיות בסביבתה, כך נהנים מכך אותם אנשים שמתמקדים בחיסרון וב"פסולת" של הזולת, ומקור חיותם הוא חרפתם, חולשתם ועלבונם של עמיתיהם וחבריהם. אם נהיה כנים נגלה שבכל אחד מאתנו קיים איזה זבוב שכזה. זו הסיבה שאנחנו נהנים לשמוע פיסת רכילות עסיסית. החולשה והקלון של הזולת גורמים לנו באופן מוטעה להרגיש טוב יותר עם עצמינו. במציאות כזו כמעט ובלתי אפשרי להסיר את השריון והמגנים, להיות אדם כן ועניו ולדעת להודות בטעות.
הפחד מהערה מלגלגת או צינית גורם לנו להסתגר ולהגן על מעשינו והחלטותינו, גם אם אנחנו יודעים שהם שגויים.
 
סיפורי המקרא עסקו לא אחת בקושי האנושי להודות בטעויות ולקחת אחריות. כולנו מכירים את הסיפור על אדם וחוה בגן עדן ועל החטא שלהם כשאכלו מעץ הדעת בשעה שאסור היה להם לעשות כן. אולם, כשקוראים בסיפור לעומקו מגלים שהחטא המשמעותי יותר לא היה בעצם האכילה מהפרי האסור, אלא בהתחמקות שלהם מאחריות. מיד לאחר החטא הקב"ה אימת את אדם וחוה עם מעשיהם ושאל אותם מדוע המרו את פיו? התגובה של אדם הייתה: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹוכֵל" – הוא מאשים את האישה ובמרומז גם את הקב"ה בעצמו על שהוא היה זה שנתן לו אותה. אח"כ הקב"ה פונה אל האישה והיא עונה "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹוכֵל". אנחנו רואים כיצד כל אחד "גלגל את האחריות" ממנו והלאה והאשים גורם אחר. אחת הדעות היא כי הקב"ה היה מוחל לשניים אם הם היו מתוודים על מעשיהם, בעוד החטא האמתי שבעטיו הם נענשו, היה בעצם הבריחה מאחריות ואי היכולת להודות בטעות ולבקש סליחה.
 
לעומת אדם וחוה, על היכולת להודות בטעויות אנחנו לומדים מדוד המלך. באחד מהסיפורים הדרמטיים, שבספר שמואל ב', דוד שולח למות בקרב אבוד מראש את אוריה החיתי במטרה לזכות באשתו היפה בת-שבע. למרות שהגמרא אומרת ביחס לפרשיה זו: "כל האומר שדוד חטא – אינו אלא טועה", עולות בנו קושיות לא פשוטות על התנהגות דוד. בהמשך למתואר בסיפור אנחנו קוראים על תוכחתו של נתן הנביא לדוד, כפי שהיא משתקפת במשל "כבשת הרש" המפורסם. הנביא תיאר לדוד המלך סיטואציה דמיונית לפיה הגיע אורח אל ביתו של אדם עשיר מופלג ובעל צאן ומרעה רב. במטרה להאכיל את אורחו, אותו עשיר הלך ושחט את כבשתו היחידה של העני המרוד של אותה העיר ולא את אחת מכבשותיו הרבות. בתשובה לשאלתו של נתן מה דעתו על המקרה, דוד ענה כי העשיר הוא "בן מוות". ברגע זה נתן הסביר לו את המשל והנמשל ודוד הפנים שבעצם הוא נהג בדומה לאותו עשיר, שאך זה עתה הוא שפט למיתה. הגדולה של דוד, שבזכותה אף ניצל (לא לפני שעבר חיים קשים מנשוא שמירקו את עוונו ותיקנו את פשעיו), הייתה שברגע שהבין את האמת הוא לא ניסה להתחמק, ובו במקום אמר "חטאתי להשם!". לקיחת האחריות והמרדף אחר הצדק והאמת האובייקטיבית הנחו אותו תמיד.
 
המילה "יהודי" שורשה גם מלשון להודות ולהצביע על האמת (כלומר להעיד שיש מציאות של בורא בעולם), גם מלשון היכולת להודות ולומר "תודה" על מה שאנחנו מקבלים וזוכים לו, וגם מהיכולת להודות על הטעויות ולהתנצל. את אחד הסיפורים על גבורה אנושית מופלאה, שהתבטאה לאו דווקא ביכולת פיזית חזקה ובאסטרטגיה צבאית מתוחכמת, אלא ביכולת לוותר על האגו ולהודות בטעות, קראנו לא מזמן בפרשת "וישב" שבספר "בראשית". בסיפור זה התוודענו ליהודה (בנו של יעקב אבינו), שזכה שעל שמו כולנו נקראים "יהודים", ולהסתבכות המביכה שלו עם כלתו תמר, אותה חשב בטעות לפרוצה. יהודה היה מספיק אמיץ וחזק לעמוד מול משפחתו ומכריו ולהודות שבצר לו הוא הלך ושכב עם אותה אישה בעבור כסף. באופן טבעי הוא ודאי היה נבוך מאוד מהסיטואציה, אבל גילוי האמת והשבת כבודה של תמר היו חשובים לו יותר מהאינטרסים והכבוד האישי.
 
הקריאה של הפרשה הנוכחית מחדירה בנו את ההכרה שלא רק שההודאה באשמה שלנו ראויה לשבח, אלא שהיא גם מרפאת ומשחררת מכבלי האגו. אנחנו רוצים להיות אנשי אמת וככאלה חשוב שנכיר את חולשותינו ולא נברח מהן. אותם נשיאי ישראל, שכבר בסיפורי המקרא באו ובפרהסיה הודה בטעותם – הם המצפן והמחנכים להתנהגות דומה של כל אחד ואחת מאתנו כאן ועכשיו. ההמלצה שלי לשבוע הקרוב היא להתאמן על שנכתב כאן ולפחות פעם אחת לומר קודם בנינו ובין עצמינו ולאחר מכן גם למישהו אחר: "סליחה, טעיתי". בהתחלה הוויתור על ה"פאסון" והאגו קשה וכואב, אבל בהמשך מבינים שאין דבר משחרר ומשמח מזה.

שבת שלום, ניר אביעד

 



 
פרשת "ויקהל" -  מה התפקיד שלך בעולם?
 
מה התפקיד שלי בעולם? האם יש בי יחוד כלשהו? כיצד אדע מהי השליחות האישית שלכבודה נבראתי? שאלות חשובות אלה מעסיקות  את המחפשים ואת התרים אחר האמת, והן מעידות על הבנה בסיסית וחשובה של השואל אותן שחייו אינם מקרה וכי לא נגזר עליו לחיות חיים שגרתיים ואפורים ללא משמעות. חז"ל מלמדים אותנו שאין דבר משמח ומספק יותר מאשר להתקרב ולגלות את היעוד שלנו בעולם, וכי מי שמשכיל ומצליח לפעול ולממש את כישרונותיו הגנוזים הוא המאושר באדם. הפרשה הנוכחית, שרובה ככולה ממשיכה ועוסקת במלאכת בניית המשכן במדבר, נותנת לנו צוהר לחשיבה מחודשת והתבוננות באותן שאלות.
בפרשתנו, במטרה לבצע את פעולות האומנות העדינות והמיוחדות, שנדרשו לשם בניית המשכן, ממנה משה רבינו את בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה לראש בעלי המלאכה ולידו את אהליאב בן אחיסמך משבט דן. התורה מציינת כי הללו ניחנו בכישרונות מיוחדים למלאכות הנדרשות ועם קבלת התפקיד מילא אותם ה' ברוח חכמה אלוקית לביצוע מושלם ומדוקדק של מקום השראת השכינה.
ה"נציב מוולז'ין" (מחבר הספר "העמק דבר") התייחס להדגשה הנדירה הזו של שמות שני האומנים וציון כישרונותיהם המיוחדים באומרו כי האישים הנזכרים לאורך כל התורה אינם אנשים רגילים, אשר התחברו לתפקידים במקריות ושאחרים היו יכולים לעשות את תפקידם במקומם. לדבריו, כל איש ואיש יועד ונברא לאותה השליחות האלוקית שאותה הוא היה צריך למלא: משה להנהגת העם והורדת התורה, אהרן לתפעול המשכן ולכהונה ובצלאל ואהליאב לבניית המשכן. המיוחד והנפלא בהם הוא שהם גילו את ייעודם וביצעו בדיוק את השליחות הייחודית שלשמה נשמתם נשלחה לעולם ובזכות זה זכו לתפקיד משמעותי, לתואר "חכמי לב" ולזיכרון לעולמי עד!
בהמשך לאותו רעיון, הפרשה מציינת כי הייתה בקרב העם התגייסות כללית המלווה בהתרוממות רוח במטרה לסייע בבניית המשכן, וכי רבים מבני העם התנדבו ותרמו את רכושם ואת מרצם כדי לאפשר את סיום המלאכה ("ויָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד"). הרמב"ן מסביר ש"נשיאות לב" פרושה "גילוי הכישורים החבויים והגנוזים באדם".  בזמן שבני ישראל היו עבדים במצרים היה נבצר מהם ללמוד מלאכות שונות ולפתח  את כישרונם. להיות עבד פרוש הדבר לא רק שגופך משועבד, אלא חמור אף יותר – שאתה לא יכול לדעת מי אתה באמת. אולם כעת, השאיפה הגדולה לתרום למלאכת המשכן  חשפה כוחות יצירה ייחודים, שהיו עד לאותה עת נסתרים ובלתי ידועים, וכך ניתנה האפשרות לאומנים, לבנאים ולשאר אנשי המקצוע לגלות את כישרונותיהם. אותו תהליך הכרות עצמית ויציאה מעבדות, שזכו לה אבותינו בפרשה, יכול להוות השראה גם לנו.
 
המשנה במסכת סנהדרין קבעה כי "כשם שאין פרצופיהם של בני-אדם שווים זה לזה, כך אין דעותיהם שוות". אם נבחן את שבעת מיליארד האנשים שחיים כיום בעולם (ואף נוסיף את המיליארדים שכבר נפטרו) לא נגלה אף אדם שזהה במדויק לשני – לא במראה החיצוני (למרות שלנו מיליארד סינים נראים אותו הדבר...) וגם לא בדעות (=בפנימיות).  פרוש הדבר הוא כי לכל אחד ואחד יש ייחודיות משלו ואף אחד לא שווה לחברו. הגמרא מרחיבה ואומרת שעובדה זו מורה על גדולתו של הקב"ה, שברא את כל בני האדם בדמות אדם הראשון ועדיין אין אחד דומה לחברו. השוני אינו רק בצורה החיצונית, אלא גם במהות הפנימית ובאופי. מכאן אנו לומדים גם על תפקידנו בעולם - אדם צריך לומר שבשבילו נברא העולם ולנסות לפענח את אותה השליחות מיוחדת שלכבודה הוא נולד.
כל אדם הוא מיוחד במינו ואין זהה לו. כל אחד מאתנו נוצר בצורה מיוחדת, עם אופי מיוחד, תכונות מיוחדות, כוחות נפש מיוחדים וכוחות גוף מיוחדים. ה"מטען הגנטי" הייחודי עמו נולדנו, יחד עם הסביבה ונסיבות חיינו (הורים, סביבה, חינוך), שנשלחו לנו בהשגחה פרטית ע"י הבורא, תוכננו בכוונה תחילה כדי לסייע לנו לבצע את אותה שליחות ייחודית שאף אחד אחר לא יוכל לעשות אותה במקומנו. ההכרה באחריות הגדולה הזו ובעובדה ש"בשבילי נברא העולם" גורמת מצד אחד לתחושה צודקת של חשיבות עצמית ולשמחה על עצם העובדה "שמאמינים בנו שם למעלה", וכראייה לכך שלחו אותנו אל העולם הזה לבצע משימה כלשהיא, ומהצד השני לתחושת רצינות ואחריות משום שאסור לנו להעביר את החיים בהבל וריק ובמרדף סתמי אחר הנאות הגוף השונות בלבד.
בבסיס האמונה שלנו אנחנו טוענים כי בכל אחד ישנו "חלק אלוקה ממעל", כלומר הנשמה שיש בנו היא ממש חלק ישיר מהקב"ה בכבודו ובעצמו. בעצם גילוי הכישרונות הייחודיים שניתנו לנו אנחנו מביאים לידי ביטוי וחושפים עוד טפח מהשגחתו, תכניתו ותכונותיו של הבורא וזוהי סיבה נוספת מדוע אסור לנו לוותר על המסע לחיפוש המיוחד בנו ולהסתפק בקטנות ובסתמיות. הרב קוק אמר דבר חריף בהקשר זה בכותבו כי אדם שלא ממצה את כישרונותיו המיוחדים שקיבל עובר על העברה החמורה של  "בל-תשחית", כלומר ממש משחית את עולמו של הקב"ה.
 
הגמרא במסכת נידה מספקת לנו תיאור ציורי על המקום בו ממנו כולנו באנו – רחם אימנו: "למה הולד דומה במעי אמו? לפנקס שמקופל ומונח... ונר דלוק על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ומלמדים אותו כל התורה כולה. וכיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה".  פרוש הדברים הוא כי גם ייעודו הפרטי של כל אדם ואדם, תכונותיו ומעלותיו, ניסיונותיו ומאורעותיו – כולם נסתרים בתוך התורה. את אותו חלק בתורה השייך לנשמתו מלמדים את האדם בטרם בואו לעולם ואחר כך משכיחים זאת ממנו. לא אחת קורה לנו שאנחנו מבצעים פעולה מסוימת חדשה, פוגשים אדם חדש או נמצאים במקום שזר לנו ומשהו בתוכנו מרגיש שם נוח ומוכר. פרוש הדבר שאנחנו מתחברים אל אותה נקודה פנימית ומוכרת מימים ימימה.
 כשאדם בא לעולם הוא מאבד הכול. הוא שוכח מניין בא, שוכח את מהותו האמתית, אינו מכיר את כוחותיו ואינו מודע ליכולת האדירה הגלומה בנפשו. וכך, בעודה מושמת בתוך גוף בשר, ניצבת הנשמה של כל אחד מאתנו בפני האתגר המרכזי שלמענה הגיעה לכאן – למצוא את האבדות שלה, כלומר את כל אותם דברים שעלינו לעשות ושאיתם כבר נפגשנו, כאמור, אי שם באותם תשעה ירחי לידה. על הנשמה לשוב ולשוטט, לחקור, לשאול ולדרוש אחר מה שעליה לעשות בעולם הגשמי והעכור הזה.
שאלת השאלות, אם כך, של כל אדם בריא בנפשו היא כיצד נוכל לגלות מה התפקיד הייחודי של כל אחד מאתנו בעולם, איפה מתפרסם המידע הזה ומה עלינו לעשות כדי לקבל את התשובה? האמת היא שהתשובה לשאלות אלה אינה פשוטה מאחר שאנחנו לא באמת מכירים את האישיות האמתית שלנו ויכולים לזהות ולהבדיל בינה לבין האישיות המזויפת, השכבות והקליפות שהתלבשו עלינו לאורך כל השנים. ובכל זאת, קיבלנו מחז"ל לאורך הדורות מספר עצות והנחיות שיכולות לסייע לנו לגלות את אותו ייעוד נסתר ואת אותה משימה שבעטיה אנחנו נמצאים כאן בעולם:
1.         קיום אורך חיים נורמאלי ונורמטיבי – בעידן הפוסט-מודרני בו אנו חיים, בו נשברו כבר כמעט כל הכללים ונשחטו רוב הפרות הקדושות, לא מיותר להזכיר ולהיזכר שתפקידנו בעולם הוא קודם כל לבנות בית חם ואוהב עם זוגיות יציבה, לגדל ילדים שמחים ובריאים בנפשם ולפרנס את עצמינו בכבוד וברווחה. לפני שאנחנו מחפשים את האמירה הייחודית שלנו ואת המעשה שישאיר את חותמנו על העולם לנצח נצחים, כדאי שנדע שהרצון הבסיסי ביותר של הקב"ה הוא שנקיים את אותם הדברים הבסיסיים ביותר. כן! משכנתא, החלפת חיתולים באמצע הלילה, לנסוע בבוקר לעוד יום עבודה במשרד, השתדלות אינסופית לטובת שלום בית – זה היעוד והתפקיד העיקרי שלנו! מי שזוכה לקיים את הדברים הנורמטיביים האלה כבר מממש חלק ניכר מייעודו.
 
2.         הקשבה לנטיות הלב שלנו – באופן טבעי כל אחד מאתנו נמשך לדברים אחרים. האחד אוהב לנגן בכינור, השני לפתור משוואות במתמטיקה והשלישי ללמוד גמרא. אותם דברים שאנחנו אוהבים, שאנחנו טובים בהם ושעושים לנו נעים וטוב אינם מקריים. הנשמה שלנו מנסה לדבר אלינו דרך כל אותן נטיות ורצונות, ולכן חשוב שננסה להקשיב למה שבאופן הכי טבעי והכי זורם "בא לנו לעשות". כך לדוגמא, מי שאוהב ונהנה ממוזיקת שאנסונים צרפתית שיפתח נטייה זו בשמחה ומי שנמשך ואוהב לבשל לאחרים שילך להיות טבח. האהבות שלנו אינן מקריות. כמובן שאסור להתבלבל בין נטית לב חיובית לבין התאוות שהיצר הרע נמשך אליהן, ולכן ישנם את גבולות ההלכה שעוזרים לנו לתחם ולקבוע מה נכון ומה לא. הבעיה הגדולה שלנו בבואנו לזהות את הנטיות הטבעיות שלנו היא שמרוב בלבולים והסחות דעת קשה לנו להסתכל בראי ולדעת מי אנחנו באמת והאם הליצן שמביט בנו בחזרה אינו תוצר עצוב של לחצים והשפעות חברתיות. אנחנו באמת אוהבים לנגן בכינור ולהצטיין בלימודים או שזה קולה של אימא שמייחלת לבן עו"ד/רופא/רואה חשבון? באמת חשוב לנו לטייל בעולם אחרי הצבא או שזהו צו חברתי שהתקבל? אנחנו באמת רוצים לגור במקום מסוים ולענוד שעון מדגם יוקרתי או שבסמל הסטטוס אנו בעצם חפצים? וכו' וכו'.
 
3.         התמקדות דווקא במה שקשה לנו – הקב"ה כל הזמן מדבר אלינו דרך המאורעות שקורים לנו וכל שעלינו לעשות הוא לפקוח את העיניים ולקלוט את המסרים שאנחנו מקבלים. מי שלא מבין זאת חווה את העולם כרצף ארוך של קשיים, בעוד מי שמשכיל לשנות את גישתו מבין שהסבל שלנו אינו סתמי. בד בבד עם הקשבה למה ש"בא לנו בקלות", אומר האר"י הקדוש, כי במקומות בהם אנחנו נתקעים, מתקשים וסובלים מסתתרת אמת שעלינו לפענח וללקט. כך לדוגמא, אדם שמידת הכעס דומיננטית אצלו והוא מוצא עצמו ממורמר וכועס על אשתו/ילדיו/הבוס/ראש הממשלה – עליו לדעת שככה"נ מטרת בואו לעולם היא להתמודד עם מידת הכעס, להיות רגוע ולקבל את המתרחש בשלוות נפש. דוגמא נוספת היא אדם שמוצא עצמו מקנא בסובבים אותו. עליו לזכור כי משימתו היא לשמוח בכל אשר קורה לו מבחינת "איזהו העשיר השמח בחלקו". הדבר נכון גם ביחס לקשיים מוחשיים בענייני העולם הזה. כך לדוגמא, מי שפרנסתו קשה עליו צריך לזכור שככה"נ הוא מקבל רמז שעליו לתקן את הגישה ביחס לכסף או ביחס לתפיסת עולמו על אחריות ולא ליפול במלכודת של עצבות ומחשבות טורדניות, ומי שמתקשה במציאת זיווג צריך להתחזק באמונה שהכול לטובה ושבעזרת שילוב בין השתדלות ותפילה בן/בת זוגו מחכה לו ממש מעבר לפינה ולא לשקוע בייאוש וברחמים עצמיים. הנטייה הטבעית שלנו היא לברוח מהתמודדות עם מה שקשה ומאתגר אל הקל והנוח, אולם זוהי טעות, שכן, כאמור, דווקא בהתמודדות נחשף הכוח הגנוז שקיים בנו.
 
4.         האם העשייה שלי מסייעת גם לאנשים אחרים? כלל אצבע אמיתי, אך מחייב וחד כתער הוא לשאול את עצמנו ביחס לכל פעולה שאנחנו עושים – "האם יש בדבר משום להיטיב גם את מצבו של אדם אחר או שכל מה שבעצם אנחנו עושים ומחפשים זה את האינטרס והתועלת האישית?".  היכן שאנחנו תורמים גם לזולת פרוש הדבר שיש שם ניצוץ אמיתי ושפעולתנו רצויה ומבורכת. אדם לא צריך לעזוב את עולמו וללכת להתנדב עם חולי המלריה באפריקה כדי להיות אדם משפיע ונותן. כדי שנקיים את תפקידנו בעולם די לנו אם נלך לעבודה עם חיוך ונזכור שאנחנו מתאמצים כדי לפרנס  את הגוזלים שלנו בבית, שנתרום מעשר מבלי לבלף ולעגל פינות ושנהיה אדיבים לסובבים אותנו. רבים מתלבטים ביחס למקצוע ותחום עיסוק. מקצוע נכון לנו הוא מקצוע בו אנחנו נותנים לחברה ולא רק לוקחים. אפשר להיות רופא שמציל חיים, אפשר להיות אומנים, כפי שהפרשה הנוכחית מלמדת אותנו, ואפשר אפילו להיות מנקי רחובות - כל עוד המחשבה היא איך אני תורם לחברה. ברגע שאנחנו פועלים משיקולים של אגו אנחנו מאבדים את הקשר עם הבורא ועם נשמתנו ("אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד"), ולכן מוטב אפילו לגדול הרופאים לפרוש או לחפש תעסוקה אחרת אם הוא מונע מכסף או מהאדרת שמו ולא מטובת מטופליו.
התרבות המערבית של ימינו ותהליך ה"גלובליזציה" מנסה "לשטח" את הייחודיות שלנו ולגרום לנו לפעול באותה הדרך ולרצות את אותם הדברים. הפרסומות שוטפות את המוח עד שכמעט כל אדם בעולם, מהעובדים בשדות האורז בסין ועד לאנשי העסקים המפולפלים במנהטן, כולם רוצים לשתות את המשקה השחור ("טעם החיים" למי שתמה בשביל מה הוא נולד), לנעול וללבוש את אותם המותגים ולהתהדר באותה תסרוקת של הכוכבן המזדמן. דווקא סיפור פרשת השבוע הנוכחית צריך להזכיר לנו שאנחנו לא זהים וגם לא צריכים להיות כאלה. לכל אחד יש כישרונות ואיכויות משלו ודווקא אותם עליו לחשוף. יש כמובן מקום לאחדות, אבל לא לאחידות.
הכוונה ותשובות לשאלות אלה ניתן למצוא גם בפרשת 'עקב' בה משה רבינו נושא דרשת התעוררות לעם ישראל ובין יתר דבריו הוא אומר את המשפט הבא: "ועתה ישראל, מה ה´ שואל מעמך (=מבקש ממך), כי אם ליראה את השם אלוקיך, ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אותו, ולעבוד את ה´ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצוות ה' ואת חוקותיו" (דברים י´ י"ב). אל דברים אלה הוסיף מיכה הנביא את ההנחיה הבאה: "מָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו', ח').
מעל ומעבר לכל שנכתב כאן, יש לזכור כי הקב"ה ברא את האדם בצלמו, ולכן תפקדנו העיקרי הוא להדמות לבורא גם בפועל במעשינו. חז"ל מתארים זאת בצורה המוחשית ביותר באומרם כי "מה הוא (הקב"ה) רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון, וכו'". פרוש הדבר הוא שהמעשה הנכון והרצוי ביותר שעלינו לעשות הוא להתנהג ברחמים, סבלנות, נתינה ואכפתיות, כפי שנוהג הקב"ה בעצמו. המדרגה הגבוהה ביותר, אם כך, שיכול להגיע אליה אדם הוא ממש להיות בפועל במעשיו היום-יומיים אותו "צלם אלוקים". כשמצליחים מכך נהיים כמו האומן המיוחד מפרשתינו – בצלאל, כלומר בצל האל.
 
שבת שלום, ניר אביעד






פרשת "כי תשא" - סבלנות חברים, סבלנות!
 
בפרשת "כי תשא" אנחנו קוראים על אחד החטאים הגדולים של בני ישראל בכל הזמנים - חטא העגל. זמן קצר בלבד לאחר שהם עמדו למרגלות הר סיני וקיבלו ישירות מפי הקב"ה את התורה (במעמד שנחשב כחתונה בין הבורא ועם ישראל), וחרף העובדה שאחד הציוויים הראשונים שהם שמעו היה "לא יהיה לך אלוקים אחרים", למרות כל אלה באופן כה תמוה הם הקימו עגל זהב שהחליף מבחינתם את הקב"ה. אחד ההסברים העיקרים לנפילתם טמון בעובדה שהם פשוט היו חסרי סבלנות. הם ידעו כי משה עתיד לשהות במרום ארבעים יום, אך לא ידעו כי יום עלייתו של משה אל הר סיני אינו מן המניין. וכך, ביום הארבעים לפי חישובם, מספר שעות בודדות לפני חזרתו האמיתית, פקעה סבלנותם והם חטאו במה שמגדירה הגמרא כ"כלה המזנה מתחת לחופתה".
אותו דור המדבר כשל מספר פעמים נוספות בחוסר סבלנות וב"קוטריות" שמיררו למשה רבנו את החיים והכעיסו את הקב"ה. למרות שהם חזו במו עיניהם באינסוף ניסים ובהשגחה הברורה של הבורא, הם לא השכילו לעמוד בניסיונות והתלוננו בלי סוף - החל מפרשת "מי מריבה", דרך חטא העגל ועד לפרשת המרגלים. בכל אחד ממקרים אלה בשורש הדברים לא הייתה להם מספיק אמונה ואורך רוח.
 
סוגיה זו לא היה מעסיקה אותנו היום אלמלא היינו כולנו הצאצאים של אותם אנשים, ואכן אחד המאפיינים העיקריים גם של הדור שלנו הוא חוסר סבלנות... מי לא מכיר את התחושה של העקצוצים הקלים בגוף כשאנחנו עומדים בתור שלא נגמר לקופה בסופר או את התסכול בפקק ארוך כאורך הגלות באיילון? חוסר סבלנות אפיין את העם שלנו מרגע התהוותו, כפי שהפרשה הנוכחית מגלה לנו, אולם נראה כי כיום הדבר הפך למגפה של ממש. סבלנות זה מהשורש סבל. להיות סבלני זה בהחלט משהו שהילד הבלתי מחונך שקיים בתוך כל אחד מאתנו חווה ומתרגם כסבל. חשוב להבין שיש בעולם שני סוגי סבלים - סבל מיותר שאין לו שום משמעות (כמו כשאדם נעלב ממישהו ואוגר בליבו משקעים וכעסים) וסבל שמטרתו לשפר אותנו ולעשות אותנו אנשים טובים ומודעים יותר. היהדות מדברת על התמרת הסבל למשהו גבוה יותר - להתקדמות רוחנית! אדם, כאמור, נדרש לחינוך עצמי. כשהוא סבלני הוא מתגבר על הקולות בתוכו שקוראים לו להיות אגואיסט, שתלטן ורודף אחר התאוות המידיות. אדם אמתי יגלה שבסופו של דבר אנחנו רוצים לממש סיפוקים מיידים וחושבים שהכול מגיע לנו. אנחנו מרגישים שאנחנו מרכז העולם ושהכול נע סביבנו. ככאלה - כשמשהו/מישהו מעכב מבעדנו להשיג את שאנו חפצים בו, אנו חווים את אותה חוסר סבלנות המלווה לא אחת בכעס ועצבנות.
 
הדרך הנכונה ביותר, לעניות דעתי, להתמודד עם מצבים של חוסר ודאות והתקדמות שאינה עומדת בקצב הציפיות שלנו היא בראש ובראשונה להבין מה המשמעות והסיבה שאנחנו נדרשים לאותה המתנה וסבלנות. הגמרא ב"מסכת יומא" אומרת: "הבא להיטמא - פותחין לו" ואילו "הבא להיטהר - מסייעין לו, ואומרים לו המתן". בהתבוננות ראשונית בדברים ניתן היה להבין שהבא להיטהר מסייעים לו, אולם, למרות הסיוע - עליו להמתין. ההבנה בעומקם של הדברים היא שונה. הציווי להמתין אינו בא למרות הסיוע, אלא הוא עצמו הסיוע. כיצד זה ייתכן? טבענו כבני אדם הוא שאנחנו רוצים שחשקינו ורצונותינו יתממשו מהר ככל האפשר. כאשר אנחנו נאלצים להמתין קורה אחד מהשניים: או שאנחנו נתקפים בקוצר רוח ומוותרים, או שאנחנו מתמלאים ברצון וחשק עז יותר ויותר להשיג את מבוקשנו. ההמתנה, אם כך, מבררת מהי מידת הרצינות וחוזק הרצון של הממתין. אם רצונו חלש תשבור אותו ההמתנה, בעוד אם רצונו חזק ואמיתי, ההמתנה תסיע לו לבנות כלי חזק ומסוגל יותר להכיל את המבוקש. דבר זה נכון ביחס לרצונות גשמיים ונכון שבעתיים ביחס לרצון שלנו בקרבת אלוקים ורוחניות. לפעמים אנחנו מאוד רוצים משהו, אבל משמיים אומרים לנו "המתן, חכה רגע, העיכוב הוא לטובתך!". חשוב שנזכור שאין בעולם ריק וסתמיות. כמו שבחורף, כשנראה שהעצים ללא עלים וחסרי חיים -מתחת לפני השטח הם עמלים על הצמיחה שאוטוטו גם תראה לעין, כך גם בחיינו - בזמן שאנחנו ממתינים וכביכול לא משיגים את מבוקשנו - בזמן הזה מתבצעת בתוכנו מלאכת הברור וחיזוק הרצון והאמונה שנשוא רצוננו אכן יופיע וישרת אותנו לטובה.
 
האמת היא שכל פעולה חסרת סבלנות בסופו של דבר אינה משתלמת. כל פעולה שנעשית מתוך לחץ, מתח או חוסר סבלנות בסופו של דבר לא מצליחה ויש לאחר מכן לעמול קשה יותר ולתקן אותה. הדבר היפה בסבלנות - שהיא תמיד משתלמת. דברים שמושגים בדרכי נועם ובהתמדה נשארים לאורך זמן רב יותר והאדם נהנה מהפרות שלהם. לצערנו, חוסר הסבלנות מתבטא לא רק כלפי הזולת, אלא גם כלפי עצמינו. רוב האנשים מוותרים מהר מידי על דברים שחשובים להם ושהם רוצים להשיג רק בגלל שאין להם את הסבלנות לחכות מספיק זמן ואת האמונה שזה יקרה בסופו של תהליך. רבים מאתנו מתישהו לקחנו על עצמנו בהתלהבות לימוד של מיומנות חדשה - שפה זרה, נגינה בכלי מוסיקלי, חוג ספורט חדש, וכו' ולאחר שההתלהבות הראשונית שככה נשברנו וזנחנו את העיסוק הנחשק. רבים מאתנו התחלנו לקרוא ספר או מאמר כזה או אחר, ולמרות שהם עניינו אותנו הפסקנו באמצע כי יכולת הריכוז וההתמדה שלנו מוגבלת.
סבלנות היא המוכנות להקשיב למה שבאמת חשוב בחיים, ללמוד לא לבצע פעולות אגרסיביות ונמהרות מידי (לא כלפי הזולת ולא כלפי עצמינו) ולרסן את הדחף לבצע מעקפים חותכים ומהירים. יש להפנים את העובדה שעלינו לעבוד קשה ולאורך זמן כדי להתחזק ולהשיג את שאנחנו מייחלים לו. לעיתים יש להמתין חודשים, שנים ואף יותר לתהליכים עמוקים שיסתיימו. יש לחיות את החיים ולעשות את הדברים בקצב נכון, במתינות, ברוגע ובחיוך. התנהלות כזו הופכת כל פעולה למבורכת, עמוקה, אפקטיבית ומתגמלת. על כך נאמר: "הסבלנות מרה אך פרותיה מתוקים".
בדור שלנו אפשר לזהות מספר גורמים שמאיצים את חוסר הסבלנות הכללי. בראש הרשימה ניצבת התפתחות הטכנולוגיה המהירה אשר הפכה כל דבר לאינטנסיבי יותר מבעבר. פעם כדי לכבס, להכין אוכל או להגיע ממקום אחד למשנהו היה צורך בהתארגנות מוקדמת וכל דבר לקח זמן רב. באיטיות הזו היה סוג של ברכה שכן דברים שנעשים באורך רוח נעשים לרוב בישוב דעת. כשהחלו להכניס מיכון ומחשבים לכל תהליך חשבו שהמכונות יעשו את העבודה של בני האדם ולנו יוותר יותר זמן פנוי לעצמינו. בפועל מה שקרה היה שיחד עם שיפורים נפלאים באורחות חיינו אודות לטכנולוגיה, הזמן הפנוי של האדם רק הלך והתכווץ. כיום אנחנו עובדים יותר שעות, נתונים תחת עומסים רגשיים חזקים יותר ולרוב מרגישים שאין לנו זמן פנוי ושהמטלות רק הולכות ונערמות. היום אפשר לבשל אוכל במיקרוגל בדקה וחצי במקום בשעתיים, כך שעל פניו יש לנו יותר פנאי, ובכל זאת אם נסתכל על דור הסבתות והסבים שלנו, שחיו בעידן פחות היי- טקי, נראה שרובם היו אנשים נינוחים יותר.
בנוסף, לעניות דעתי, תרבות תכניות הריאליטי מלמדת אותנו להיות עוד יותר חסרי סבלנות ורגישות. "הערב מועצת השבט מתכנסת ותדיח את המועמד החלש!!". יש בגישה הזו כוחנות נוראית. מה אנחנו מחנכים עת עצמינו ואת ילדינו? שבמקום לחבק ולתמוך אחד בשני יש להילחם ולתחמן את דרכינו אל הצמרת! במקום לחפש את המשותף והמאחד מחפשים את החוליה החלשה והקורבן התורן שלא זכה במספיק smsמהצופים ושיעזוב את האולפן/ה"בית"/האי מבויש. זה ההפך מסבלנות! מי שחושב שהדברים האלה נשארים אך ורק בגדר שעשוע בתוכניות טלוויזיה טועה. כל מי שעיניו בראשו יכול לראות איך עם התקדמות השנים נהיינו חברה כוחנית ואגרסיבית, חברה הממליכה מלכים לרגע ובאותה המהירות נהנית להדיחם. התרבות הריקנית הזו לא רק משחיתה את הזמן, עם זה עד אפשר לחיות. הרבה יותר גרוע מכך - היא מעודדת אותנו להיות יותר אגרסיביים, תחרותיים, קנאים ונהנתנים.

אחד הביטויים הקשים ביותר לחוסר הסבלנות הוא בכבישים. לא צריך להכביר במילים. מספיק להתבונן בנתון של למעלה מ-450 תאונות דרכים קטלניות בשנה כדי להבין שמשהו רע קורה (וזה עוד לפני שדיברנו על אלפים רבים של "סתם" נכים ופצועים מידי שנה בכבישי ישראל). משום מה נראה שגם האדם העדין והסבלן ביותר ברגע שהוא נכנס לאוטו הוא הופך לאדם אחר - אגרסיבי ופרוע הרבה יותר (במיוחד אנחנו הגברים...). בסופו של דבר מי שחותך, צופר, מהבהב, נוסע מהר, מפחיד ומטריד את כל הנהגים שסביבו במקרה הטוב אולי יגיע למחוז חפצו 5 דקות קודם לכן. משהגיע לשם ראוי שישאל עצמו מה יצא לו מזה? מה כבר הוא השיג באותן 5 דקות? איזו עשייה נעלה הוא כבר תכנן לזמן הזה שהוא חסך? כמה תאונות נוראיות קורות מידי יום בגלל שלמישהו היו קוצים והוא מיהר אל פציעתו או מותו, או אל פציעתם ומותם של חפים מפשע סביבו?! שימו לב כמה קשה לרובינו לחכות 5 שניות בסבלנות בזמן שהנהג ברכב שלפנינו עצר עובר אורח ברחוב כדי לקבל הנחיות או מתמהמה בכניסה לחניה. מהר מידי היד נשלחת אל הצופר ואנחנו נוזפים בחצוף. אם נזכור כמה לנו מפריע כשנהגים אחרים מתנהגים בחוסר סבלנות כלפינו אולי ננהג אנו אחרת.
דומה שאין מקום בו נזקקת הסבלנות יותר מאשר בזוגיות. החיבור, שלעיתים נראה בלתי הגיוני ואפשרי, בין גבר ואשה נהפך לאפשרי רק אם שני בני הזוג נגשים לקשר מתוך הבנה שכדי שהעסק יצליח עליהם יהיה לוותר על הרצון שהדברים בהכרח יראו כפי שהם עצמם חושבים. מתוקף הבנה זו עליהם להתאזר בסבלנות אין קץ לבן/בת הזוג, עולמו ומבנה אישיותו השונה. לצערנו, בדורנו בני זוג רבים מוותרים מהר מידי על החיבור בניהם ו"מפרקים את החבילה" בגלל שהם לא השכילו להתאזר באותה סבלנות, חרף כל הקשיים. אם במקום מיד להגיב לבן/בת הזוג על כל אמירה או התנהגות שלא מוצאת חן בעינינו נדע לקחת נשימה עמוקה ולחכות עם התגובה - מובטח לנו שרוב הריבים וחילוקי הדעות יימנעו ונחיה בשלום בית ובכבוד הדדי.
על סבלנות אנחנו לומדים דווקא מתגובתו של משה רבינו למאורעות הפרשה. למרות שהוא כעס מאוד על העם והתאכזב מחוסר הנאמנות והסבלנות שלהם בחטאם עם עגל הזהב, הוא ניסה ללמד עליהם זכות בפני הקב"ה והתחנן בפניו שיסלח להם. תגובה של מנהיג אחר הייתה בנקל יכולה להיות ויתור וייאוש, אולם משה, ובזה גדולתו כמנהיג, לא נבהל מהדרך הארוכה, שהבין שיש לו לעבור עם צאן מרעיתו עד שהם "יתחנכו" ויחזרו למוטב, ונשאר איתן באהבתו אותם. מסר זה צריך לחלחל היטב לכל הורה ומחנך באשר הוא. קורה לא אחת לכולנו שילדינו/תלמידנו מכעיסים ומאכזבים אותנו במעשיהם השליליים. עלינו ללמוד ממשה לכבוש את כעסינו ולגלות סבלנות ואורך רוח. אסור לוותר על אף ילד ולומר עליו בייאוש: "ממנו כבר לא יצמח שום דבר". רק בדרך הזו נוכל לחנכם באמת. אם משה הצליח לסלוח לעם ישראל אחרי חטא העגל חובה עלינו גם כן לגלות סבלות.
בתלמוד הבבלי ישנו סיפור יפה על הילל הזקן ועל מידת הסבלנות. מסופר שם כיצד שני ליצנים התערבו מי יצליח להוציא את הלל הזקן, שהיה אז נשיא ישראל ואדם מוכר ומכובד ביותר, משלוות רוחו ונועם הליכותיו המפורסמות. השניים הגיעו באחד מימי שישי רגע לפני שהשבת נכנסה (זמן לחוץ ביותר לכל מי שמכיר...) אל הילל, שבדיוק טבל במקווה. הם צעקו לעברו בהתרסה כמו שפונים אל אחרון פשוטי העם: "מי כאן הילל?" הילל הזקן מיד רץ לקראתם ופנה במאור פנים "בני, מה אתה מבקש?" השניים במקום לשאול שאלות ברומו של עולם, כפי שבדרך כלל שאלו את הרב המכובד, החלו לשאול שאלות קנטרניות ומטופשות כמו "למה לאפריקאים יש כפות רגליים גדולות?" או "למה לסינים יש עיניים מלוכסנות?" הילל הזקן ענה להם בכובד ראש ובכבוד כאילו שמדובר בשאלות הנעלות ביותר ("בני, שאלה גדולה שאלת"). הדבר חזר על עצמו מספר פעמים כשהליצנים שוב ושוב מוציאים אותו מהמים, פונים אליו בזלזול ומטרידים אותו בשאלות מטופשות. אולם הלל, חרף הזמן הלחוץ, חוסר הכבוד הבולט והשאלות המיותרות שב וענה לשניים בסבלנות רבה ובאהבה כמו והם האנשים המכובדים ביותר.
סבלנות, אם כך, היא תכונה הכרחית בנפש האדם שהקונה אותה ממש קונה את עולמו. לעומתה, חוסר סבלנות פוגע באדם עצמו ובסביבתו. אדם שהחל להתבונן בדרכיו ובמידותיו יכול לאפיין היכן הם "המקומות המועדים" בהם הוא בדר"כ נוטה לחוסר סבלנות ואז לגשת אל אותן סיטואציות מוכן וחזק יותר. כך לדוגמא, אדם שבכל ערב חוזר הביתה אל אשתו וילדיו ומוצא את עצמו במחיצתם נטול אנרגיות, עצבני וכעוס, מוטב אם יזכור שבסופו של דבר זה היצר הרע שאורב לו בפינה. עליו לשנס מותניו ולגשת אל הסיטואציה אחרת לגמרי. מומלץ רגע לפני הכניסה לבית לקחת נשימה עמוקה, להיזכר כמה אהובה עליו אשתו וכמה נחוץ לה לפרוק את עול יומה בעזרת שיחה עימו. מומלץ להרהר כמה חמודים הם ילדיו ועד כמה הם זקוקים לו אחרי יום שלם שלא ראו אותו. אדם בוגר יודע שיש לו תפקידים ומשימות בעולם. בין אם זה הורה לילדים, בן זוג, עובד עבור מעסיק, חבר, בן להורים וכו וכו. עשייה בריאה ושמחה של התפקידים שלנו אפשרית רק מתוך מקום של סבלנות, סובלנות ואהבה.
שבת שלום, ניר אביעד
 







פרשת "תצוה" – הדשא של השכן לא ירוק יותר! 

 
פרשת "תצווה" ממשיכה את פרשת "תרומה" ומתארת את מלאכת בניית המשכן והכלים השונים בו. הפעם אנחנו קוראים, בין היתר, על בגדי הכהונה ששימשו את אהרון הכהן ואת בניו בעת ששירתו במשכן. אחד מפרטי הלבוש האלו הוא החושן, אשר הורכב מ-12 אבנים טובות מסוגים שונים עליהם היו רשומים שמותיהם של שבטי ישראל. את החושן אהרון נשא תמיד על לוח ליבו, כפי שכתוב בפרשה: "ונשא אהרון את-שמות בני-ישראל בחושן המשפט על ליבו בבואו אל-הקודש לזיכרון לפני ה' תמיד. ונתת אל חושן המשפט את-האורים ואת-התומים, והיו על לב אהרון בבואו לפני ה'. ונשא אהרון את-משפט בני-ישראל על ליבו, לפני ה' תמיד".
 
הגמרא במסכת שבת מסבירה שאהרון זכה לעדות את החושן הקדוש, המייצג את עם ישראל במשפטו לפני הקב"ה, דווקא על לוח ליבו בזכות העובדה שכאשר הודיע ה' למשה, אחיו הצעיר, כי הוא נבחר להיות השליח שיגאל את העם מעבדות לחרות, ולא אהרון, כפי שאולי היה מצופה, אהרון שמח על כך בלבבו, כפי שאומר ה' למשה על אהרון: "והנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו".
בדבריהם של חז"ל בגמרא יש אמירה ברורה ומסר גדול שיכול לשמש כמובן גם אותנו. פיו וליבו של אהרון היו שווים. השמחה שלו על ההצלחה של משה ועל ה"ג'וב" הבכיר שקיבל הייתה אמיתית ולא מזויפת. הוא לא רק העמיד פנים של שמח, אלא ממש שמח ופרגן מכל הלב. אם נחשוב לרגע על הסיטואציה נבין שזה לא דבר של מה בכך. אהרון בקלות היה יכול ליפול לרגשות ולמחשבות שנעשה לו עוול, שכן ראשית הוא היה הבכור, ושנית הוא היה זה שבמשך כל השנים, בהן משה חי בשלווה יחסית בארמון פרעה ולאחר מכן במדיין, סבל יחד עם העם וניסה לסייע ולהנהיג.
מאהרון אנחנו לומדים, אם כך, את המידה הנפלאה של פרגון ושמחה כנה ואמיתית בהצלחתו של האחר. די אם נעצור לרגע ונתבונן עד כמה העולם היום כמכלול (וגם כל אחד מאתנו כפרטים...) מלא בצרות עין, בקנאה, באנוכיות ובמאבקי אגו על כבוד ויוקרה, כדי שנוכל להעריך את אצילות הנפש של אהרון, אשר בגינה אכן זכה שהחושן יהיה מונח על ליבו.
 
אם נחשוב על התכונות של חוסר פרגון וקנאה, מהן כמעט כולנו סובלים, נגלה עד כמה הן מיותרות ולא תורמות לנו דבר. אנשים יכולים להעביר שנים רבות במחשבות בלתי פוסקות על מה וכמה יש לאחרים לעומת מה שיש להם עצמם ואיך לקחו/אכלו/שתו להם. למה בכל כך הרבה מקרים הצלחה של מישהו זוכה לבוז, לזלזול ולחוסר פרגון, ללא שום סיבה נראית לעין? מדוע לרוב איננו שבעי רצון ממה שיש לנו ונראה לנו שלשני טוב יותר ושאם נשיג את מה שיש לו חיינו ישתנו וישתפרו?
חז"ל הגדילו והגדירו בפרקי אבות: "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם". מי שנופל בידי אחת משלושת החולשות האלה (הן כמובן קשורות אחת לשנייה ומולידות את רעותיה) הוא כמו ואינו חי. אומנם הלב שלו דופק והוא יכול להראות כמו אדם רגיל לכל דבר, אשר קם בבוקר, עובד, אוכל ומגדל ילדים, אבל הפנימיות שלו נהרסת עד שחייו מקבלים גוון אפור וחסר חיות.
התשובה לשאלה מדוע אנחנו צריכים דווקא את מה שיש לשני קשורה לכיוון הכללי אליו מופנה מבטנו. המבט של רוב בני האדם פונה באופן טבעי החוצה במקום פנימה, על פי הכלל השגוי של "הדשא של השכן ירוק יותר". כלל זה שגוי משום שתמיד בדמיון הדברים נראים טוב יותר מאשר במציאות. למרבה האבסורד, גם אם נהיה הבעלים של אותו דשא ירוק יותר, עדיין נרגיש תחושת פספוס והחמצה על כל הדברים הטובים שיש לאחרים ושעדיין לא השגנו לעצמינו. האובססיה שלנו לצבירת עושר אינה קשורה בהכרח לרצונות האישיים שלנו, כפי שהיא קשורה לסירובנו לכך שיהיה לנו פחות ממה שיש לאחרים. הקנאה היא תוצאה מהעובדה שאנחנו לא ערים וקשובים לקולה של הנשמה. האמת הפשוטה היא שאנחנו לא באמת צריכים כל כך הרבה. מי שקשוב מעט לקול הפנימי שבתוכו יודע שמה שבאמת אנחנו רוצים זה אהבה, הכרה, אמפטיה וחום אנושי. כל המרדף אחר משכורת גבוהה יותר, מותגים וסמלי סטטוס ובעצם כל מה שאמור לזכות אותנו בהכרה מהסביבה על מי ומה שאנחנו הם תוצאה מצערת של התעלמות מאותם צרכים אנושיים ונפשיים פשוטים ובסיסיים. אנחנו חושבים שנשיג את אותה אהבה וליטוף מיוחלים מהסביבה אם ניראה "מצליחנים", בעוד הדרך האמיתית והפשוטה לקבל אותם היא פשוט להעניק בעצמינו אהבה וליטוף. כאשר אנחנו כה מנוכרים לפנימיות שלנו, ההצלחה של האחר נתפסת מבחינתנו כאיום על המקום שלנו ולכן נולדות התופעות המכוערות של קינאה, חוסר פרגון וצרות עין.
אמנם יש יתרון לכך שהאדם מתבונן בחברה סביבו, לומד ממנה, מחקה אותה ונוהג כמותה, ויש יתרון גם לכך שהאדם מקבל משוב מן הסביבה לגבי ההתנהגות שלו, אבל אי אפשר לתת לחיצוניות לשלוט על כל חיינו. אם המבט החוצה אל הזולת אינו מאוזן על ידי מבט פנימה אנחנו מקבלים מבט עקום ומזויף, ובהכרח מפתחים קינאה ורוצים לחיות את החיים שלא שלנו.
בפנימיות של כל אלה עומדת חוסר הכרות ואהבה עצמית. קשה ועצוב לומר זאת, אבל לדעתי רוב בני האדם אינם מסופקים ושמחים מהחיים שלהם, ולכן יש להם צד שלילי (יחד עם צדדים חיוביים כמובן) בו כאשר הרדאר שלהם קולט אדם שמח שטוב לו (רחמנא לצלן) זה מאיים עליהם ומחדד להם בתת-מודע עד כמה להם עצמם לא טוב. בסופו של דבר הרגשות השליליים שצפים יוצרים את אותה צרות עין שלילית. למרבה הצער, לא אחת נוח וקל לנו להתקרב דווקא אל אנשים שגם הם עצמם לא מאושרים וכך להישאר תקועים במקום.
 
בנוסף, הטעות שלנו היא שאנחנו חושבים שהעוגה של השפע היא סופית ומוגבלת. האמת היא הפוכה לחלוטין – לא רק שהעוגה היא ללא גבולות ויש שפע לכולם, ההצלחה של האחר אפילו מעצימה אותי. רבים חושבים שאם האחר מצליח/ מתקדם/ מרוויח פירוש הדבר שזה בא על חשבוננו. האמת הרוחנית, אשר מתבררת גם במבט די פשוט על המציאות, היא שאם לחבר שלי יהיה טוב אז גם לי יהיה טוב. ניתן לראות את זה בקלות במקומות עבודה. היכן שאנחנו מתפרנסים לרוב קיימים מאבקי אגו ושוררת מתיחות גלויה או סמויה בין העובדים. כשאחד מצטיין לא אחת "נפתחות עליו עיניים קנאיות" ו"הלשונות הטובים" מתחילים להתלחשש. כמה טיפשי הוא הדבר, שכן הצלחתו של אותו עובד מבססת ומחזקת את החברה כולה, כך שבסופו של דבר כל העובדים נהנים ממקום עבודה יציב שגם יודע לתגמל טוב יותר. דוגמא נוספת היא לחברות רווקות, אשר סוף סוף לאחר תקוות ותפילות רבות אחת מהן מוצאת בחור נחמד והקשר עמו מוביל לנישואין. החברות, שנותרו ברווקותן, בקלות יכולות להישאב לרגשות של רחמים עצמיים וקנאה ולא לשמוח בלב שלם בהצלחתה של מי שהן דווקא באמת כן אוהבות. אפשרות נוספת היא, כאמור, להתעלות מעל הרגשות הנמוכים, לשמוח בלב שלם בשמחת החברה ולדעת שאהבה וחיוביות זה חומר מדבק (בדיוק כמו שליליות ופסימיות), ולכן בעקבות ההצלחה של אותה חברה גם הסיכויים שלהן למצוא את אהבתן גדלה.
בזוגיות המידה של חוסר פרגון ותחרותיות (מי מוצלח יותר, מי מרוויח יותר, מי מכופף לשני את היד יותר, וכו') הן מתכון בטוח להרס כל חלקה טובה ומדרון חלק בדרך לפרידה. יש לזכור שמרגע החתונה אומנם לכל אחד מבני הזוג ממשיך להיות גוף נפרד, אבל בפנימיות הם ממש נשמה אחת ומאוחדת, ולכן הצלחת האחד והטוב שלו היא בהכרח ההצלחה של השני. להזכירכם, המשימה העיקרית שלנו בעולם היא לגרום לבן/בת הזוג שלנו להרגיש מלך/ה וזה אפשרי רק כשמרבים בפרגון ואהבה.
 
הפתרון הטוב ביותר להתמודד עם מידת הקנאה הוא לזכור שהקב"ה לא שוכח ולא מקפח אף אחד. כל מה שקורה בבריאה הוא פרי השגחה פרטית ומדויקת שתפקידו בסופו של דבר להוליך אותנו אל התיקון שלנו ושל העולם. אם יש או אין לי דבר מסוים פרוש הדבר שכך חשב הבורא שיהיה נכון יותר, כך שאם אני מקנא אני בעצם אומר בתוכי שהקב"ה טעה בשיקול הדעת שלו וחילק את המשאבים בצורה לא נכונה ושאני במקומו הייתי עושה עבודה טובה יותר... אדם מאמין כמובן לא יוכל לחיות עם מחשבה מגוחכת שכזו ולכן אולי הדבר יעזור לו לקנא פחות. עצה נוספת, שקיבלנו מחז"ל, היא להכיר טובה על כל הטוב והשפע שכבר כן יש לנו. מי שאומר "תודה" על כל מה שיש לו לא יקנא באחרים משום שהוא בין כה וכה מרגיש עשיר ומאושר.
מעבר לכך, כשאנחנו מקנאים במישהו אחר על תכונה או על חפץ מסוים שיש לו ורוצים אותו גם לעצמינו, מוטב אם נזכור שלאותו אדם יש גם הרבה דברים וצדדים אולי פחות זוהרים. השאלה האמיתית היא האם היינו מוכנים להתחלף איתו בכל "החבילה" ולקבל ממנו גם הטוב וגם את הרע? התשובה לרוב תהיה שלא, ולכן כדאי שנתבגר ובמקום להתמקד בפרטים שחסרים לנו נראה את המכלול הטוב.
 
בד בבד עם הצורך להפסיק לקנא, החשיבות של פרגון לאחרים בשינוי העולם (הפנימי והחיצוני) שלנו היא עצומה. למרות שביקורת לרוב היא משתקת ומסרסת, אנו מוצאים אותה בכל מקום. החוכמה והגדולה שלנו כבני אדם היא דווקא לראות ולהביא לידי ביטוי את ההפך. עלינו להתגבר על הטבע הגס והאנוכי שלנו, שרואה את השלילי ורוצה להרגיש גבוה מהאחרים. שווה להשקיע מחשבה בשאלה כיצד העולם של כל אחד מאתנו היה נראה אם היינו מעיזים ומפרגנים לסובבים אותנו קצת יותר? אין טעם לחכות שיפרגנו לנו כדי לפרגן בחזרה, החוכמה היא ליצור את הדינאמיקה החיובית הזו בעצמינו ולומר מילים טובות ומחזקות מיוזמתנו לסובבים אותנו. זה יכול להיות לאשתי/בעלי על שסייע בבוקר בהשכמת הילדים וארגונם, לילדים שאכלו יפה את ארוחת הבוקר, לנהג ההסעה שנהג באדיבות, לפקידה במשרד על ההופעה המוקפדת, לבוס על האווירה הטובה שמשרה (להיזהר מחנפנות...), לעובד שלנו על ההתמדה והיצירתיות, לשכן על החולצה היפה, וכו'. גם אם הם לא כאלה – הרבה פעמים נגלה שמילה טובה יכולה לגרום למישהו "לגדול לתוך התפקיד" ולהיות מה שאנחנו משבחים אותו בגינו (כמובן לא לתת מחמאות על דברים מופרכים שנשמעים לא אמינים). לפעמים מילה אחת של עידוד, תשומת לב ואכפתיות יכולה להפוך את היום של מישהו ממדכא או "סתם" אפור ושגרתי למשמעותי ושמח. אצל ילדינו זה חשוב שבעתיים. במו פינו אנחנו יכולים לגרום לילדים שלנו לפרוח ולהרגיש אהובים ובעלי משמעות. בהתחלה זה יכול להראות מלאכותי, אבל מומלץ לכל אחד פשוט להתאמן על משפטים כמו: "איזה יופי. איך הצלחת לעשות את זה?", "כל הכבוד על המאמץ, אני יודע/ת שזה לא היה קל", "אני מאוד מעריך את מה שעשית בשבילי", "תראה איך התקדמת מהפעם הקודמת". וכו'.
למרבה הפלא, האדם אותו אנחנו מבקרים יותר מכל ומי שסובל תמידית מחוסר פרגון זה לא אחר מאשר אנחנו עצמנו. כמעט כולנו לוקים במנגנון של הלקאה עצמית, ביקורת אישית מסרסת וחוסר פרגון על ההצלחות וההישגים. תמיד יש לנו מה להעיר לעצמנו על איך שהתנהגנו ומה שאמרנו ולרוב אנחנו נוטים לזלזל בהצלחותינו ולראות את חצי הכוס הריקה. רבי נחמן מברסלב התייחס רבות לסוגיה זו באומרו כי כבני אדם אנו זקוקים לשני חומרים נפשיים אותם כינה "התעוררות" ו"התחזקות". "התעוררות" פרושה שהאדם יכיר בחסרונותיו, יצריו וכישלונותיו ויעסוק בתיקונם, בעוד "התחזקות" משמעה התבוננות בטוב שיש בנו, במעלותינו, בהצלחותינו הגדולות והקטנות ואף ברצון הטוב שיש בנו (גם אם ההתנהגות בפועל לא מוצלחת במיוחד). ה"התעוררות" היא המנוע הדוחף את האדם להתעלות, לא להירדם ולא לשקוט על שמריו, בעוד ה"התחזקות" תפקידה להציל אותנו מהייאוש המשתק, מחוסר התקווה ומחוסר האמונה בעצמנו ובעולם. בזמן התעלות יש לדעת שהדרך עדיין ארוכה וצריך להמשיך הלאה, ובזמן הירידה צריך לזכור שאנחנו לא באמת כ"כ גרועים ויש בנו צדדים חיוביים ותכונות טובות. אדם שמשתמש רק ב"התעוררות" כלפי עצמו ו/או כלפי משפחתו/חבריו/תלמידיו תמיד יהיה אדם מיוסר ומייסר המראה חסרונות וליקוים, בא בתביעות ורוטן. אדם כזה בסופו של דבר יישבר וישבור את הסובבים אותו. לעומתו, האדם המשתמש ב"התחזקות" בלבד ושתמיד רואה את הטוב והחיובי עלול להיכשל בכך שהוא יהיה יותר מידי מרוצה מעצמו ויתעלם מחסרונותיו ומהצורך לתקנם. המינון הנכון, לפי רבי נחמן, הוא להשתמש בשני החומרים גם יחד. בזמן עליה והצלחה לא לשכוח שיש עוד הרבה עבודה ושאנחנו עדיין רחוקים מהתכלית והיעוד שלנו, ובזמן קושי וחולשה לזכור שיש בנו צדדים טובים ומקסימים ולהרבות במחמאות ופרגון עצמי. הסכנה היא דווקא בשימוש שלא במקום הנכון, כלומר בזמן של הצלחה, כשהכול "הולך לנו חלק", לשבח עצמינו ואז ליפול לגאווה ולהירדם, ולחלופין בזמן של קושי וחולשה, כשאנחנו בין כה וכה במצוקה, "להוסיף שמן למדורה", ולספר לעצמינו עד כמה אנחנו באמת לא מוצלחים. הסוד, אם כך, הוא במינון ובמקום הנכון, כאשר רבי נתן (תלמידו המובהק) כתב כבר לפני מאתיים שנה על הדור החלש שלנו: "על כל כף התעוררות – קערה של התחזקות".
ובחזרה ללב של אהרון הכהן - מדוע התורה מדגישה שוב ושוב במקומות שונים את הלב ואת החשיבות של לב טהור ונקי בעבודת השם של כל אחד מאתנו? מדוע החושן והאורים והתומים, שהיו כה קדושים ושסימלו את הקשר הישיר בין העם ובין הבורא, היו מונחים דווקא על הלב? מדוע לא על הראש או על כל איבר אחר שגם להם חשיבות גדולה? נראה שאת התשובה הממצה ביותר, כפי שכתבתי גם בשבוע שעבר, נותן התלמוד במסכת סנהדרין באומרו בשם ה': "רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי", כלומר בתרגום מארמית: "הרחמן (=הקב"ה) רוצה את הלב". מה שיקר בעיניו יותר מכל זה לא הדברים שאנחנו אומרים, לא הדרך בה אנחנו לבושים ואפילו לא הדרך בה אנחנו מתנהגים. מה שחשוב לבורא באמת זה שהלב שלנו יהיה נקי וטהור ושותף פעיל בכל מצווה מעשית. זוהי הסיבה מדוע אנחנו מבקשים בתפילה "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי". אנחנו יודעים שכלפי חוץ ניתן לזייף כמעט כל התנהגות, אבל על ה' הגדול, ש"בוחן כליות ולב", אי אפשר לעבוד והוא יודע בדיוק מה מסתתר בתוכנו. אנשים רבים חושבים שבחוכמה ובפלפולים שכליים הם יקנו את עולמם, בעוד האמת היא שהשם רוצה מאתנו פשטות ואת עבודתו בלב נקי, טהור ומאמין.
בהקשר הזה קראתי סיפור נחמד בספר "איש צדיק היה" שמתאר את חייו ופועלו של הרב אריה לוין ז"ל (אבי האסירים):
זה קרה בשנת תשכ"ב, כשהרב אריה לוין היה בן 82 ולא היה מסוגל ללכת מהר. הרב הלך ברחוב וזיהה אדם צעיר הולך ומיהר בעקבותיו. הבחור הבחין ברב והגביר את קצב הליכתו עד שהרב נאלץ לרוץ תוך בקשה שיעצור. כשהשיג את הבחור הצעיר שאל מדוע לא נתן לו את הזכות לברכו לשלום? האדם הרכין את ראשו והסביר שלא רצה שהרב יראה אותו בלי כיפה, וזאת מאחר והוא מכיר את אביו והדבר יצערו מאוד. הרב לא נתן לו להשלים את המשפט ואמר: "אני נמוך קומה. אני רואה רק עד הלב..."
 
לסיכום - עשרת הדיברות, כידוע לכל, הם התמצית והשורשים לכל החוכמה האלוקית שהועברה אלינו, כאשר הדיבר העשירי, על פי הפרשנים, נועד להביא אותנו לדרגה הקדושה והגבוהה ביותר. דיבר זה הקורה לנו "לא לחמוד" דורש מאתנו לא רק שנשלוט במעשינו ודיבורינו, אלא שגם נשלוט במחשבותינו ורצונותינו ונתחיל להיות קצת יותר שמחים בחלקינו. הלוואי וכאהרון הכהן נשכיל ליישם את אותה הנחייה, נהייה שמחים עם "הקלפים שהחיים חילקו לנו", נפסיק לפזול לצדדים ונדע לפרגן לאחרים ולעצמינו.
 
שבת שלום וחודש אדר שמח, ניר אביעד
 


 
ממש חשוב לי להיות מאושר, ומה איתך?
לא מזמן שלשלתי מטבע לכוס פלסטיק מושטת של קבצן ברחוב. עשיתי את זה כמו בפעמים רבות אחרות במין אוטומטיות חסרת רגש וללא כוונה ומחשבה מיוחדים. אותו קבצן הישיר אלי מבט ואמר: "אפשר עם חיוך בבקשה?". בהתחלה תהיתי על ה'חצוף' שגם קיבל צדקה וגם מעז להעביר ביקורת, אבל לפני שהספקתי להבין מה קורה הוא שאל אותי בפה חסר שיניים, אבל עם חיוך רחב: "סליחה שאני שואל אותך את זה ככה, אבל תגיד, אתה מאושר?". באותו הרגע הרגשתי מכת חשמל לאורך כל הגוף מלמעלה ועד למטה.
"האם אני מאושר?" פתאום שאלתי את עצמי. יש לי אישה נפלאה, ילדים מקסימים, בריאות תקינה, עבודה טובה, אוטו חדש, דירה 'בצד הנכון של העיר', אבל מאושר? ממש מאושר? מה בעצם זה אומר? "ברוך השם", אמרתי לעצמי, "רוב הזמן אני מרגיש מין 'בסדר' שכזה, החיים עוברים בסבבה, אבל מאושר? עם כל הלב והנשמה? האמת, לא כל כך, או יותר נכון - לא מספיק". הבנתי באותו רגע מר-מתוק שהקב"ה שלח אלי את המלאך נטול השיניים הזה כדי לעורר אותי לחשוב על המצב הנפשי שהוא מייחל בעבורנו כל הזמן ועצם המחשבה הזו בפני עצמה כבר מלאה אותי באושר ובשמחה עצומים.
 
"עיבדו את השם בשמחה, בואו לפניו ברננה" אומר לנו דוד המלך בספר תהילים. "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך השם אלוקיך" כתוב בספר דברים. "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" מדגיש רבי נחמן מברסלב. עולם הספרים היהודי מלא בהתייחסויות והמלצות של אבותינו ורבותינו לאורך כל הדורות להיות בשמחה, תוך הדגשה של מעלתה וחשיבותה לחיינו. ואכן, אין דבר שאנחנו רוצים יותר בעולם הזה מאשר לשמוח! כל אדם שאוחז מעט בשפיותו חושב ומרגיש זאת בכל רמ"ח אבריו. אם יש משהו שכל בני האדם שותפים לו ללא יוצא מהכלל הוא ברצון בקצת נחת ובשאיפה לאושר ושלווה. ובכל זאת, למה זה כל כך קשה לנו? למה רובינו נמצאים רוב הזמן בסוג של כבדות ולאות, אשר גם אם לא ניתן לקרוא להם רשמית כ"עצבות" וכ"דיכאון", אין שום קשר בינם לבין הלך הרוח הפנימי של קלילות, עליזות וחיוניות שאנחנו כה מחפשים ומייחלים לעצמינו?
"כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה" אומרת הגמרא במסכת תענית. מהכתוב עולה, אם כך,  ששמחה ואושר זה המצב הרגיל בו אנו אמורים להיות, כאשר לפעמים יש להגביר את הווליום (בחודש אדר) ולפעמים יש להפחיתו (בחודש אב). חודש אדר, חודש השמחה המרובה, יגיח ביום שבת הקרוב אל חיינו, ומשום כך נראה היה לי נכון לסטות לרגע מרצף פרשיות השבוע הרגיל ולדון בנושא חשוב זה כדי להבין כיצד התורה מנחה אותנו "למשוך" את אותה שמחה אל שאר חודשי השנה. יתר על כן, השנה היא שנה מעוברת, כך שנזכה השנה לשני חודשי אדר ולסיבה כפולה ומכופלת לשמחה.
האם אני מאמין שאפשר באמת לשמוח ולשמור על אותה שמחה לאורך זמן? האם החלום הזה אפשרי? לעניות דעתי – בפרוש כן!! בתורה הקב"ה לא דורש מאתנו  שום דבר שאין ביכולתנו לקיימו, ולכן החזרה וההדגשה המיוחדים האלה על מעלת השמחה במספר מקומות בתורה יחד עם דברי חז"ל מעידים שזהו אתגר שאנו בהחלט יכולים לו.
 
איפה הבעיה? מדוע אנחנו כל כך רחוקים מהשאיפה הפשוטה והכה לגיטימית להיות מאושרים? היום נראה כי העולם מעט השתגע ומחפש את השמחה במקומות הלא נכונים, ולכן הרבה אנשים מתבלבלים בין שמחה לבין "מצב רוח טוב" שבא לאחר בילוי והנאה, ארוחה במסעדה טובה, או אפילו לאחר שקבוצת הכדורגל האהובה עלינו זכתה באליפות. שמחה מהסוג הזה זמנית וחלקית, בעוד שמחה אמתית במובן הכי טהור של המילה היא שמחה ש"אינה תלויה בדבר". היא אינה תלויה בהצלחה חיצונית כזו או אחרת, אינה תלויה בכבוד שאנחנו מקבלים, בחופשה השנתית, במשכורת שמנה או בזכייה בפיס. הצעד הראשון שיש לעשות בדרך לאותה שמחה נכספת היא להכיר בעובדה שעל המציאות החיצונית כמעט ואין לנו שליטה, בעוד המאבק היחיד הוא על מה שמתרוצץ לנו בתוך הראש והלב. מחר בבוקר חס וחלילה יכולה להיות מלחמה/ תאונה/ רעידת אדמה/ מיתון/ פיטורין וכו'. אין לנו שום שליטה על הדברים האלה, ולכן כל כך מותר לבזבז אנרגיה וזמן יקרים בפחדים ודמיונות. המילה "בשמחה" באה מהאותיות "במחשבה". פרוש הדברים הוא  שאיכות החיים הפנימית שלנו לא תלויה בשום משתנה חיצוני – טוב או רע. האושר שלנו תלוי במחשבות שלנו על עצמינו ועל העולם.
שמחה אמתית קיימת אפילו כשנלקח מאתנו מה או מי שאנחנו אוהבים. הגעה אל שמחה כזו מחייבת להרכין ראש בפני האמת האלוקית ולהבין שהכול ממנו ולפיכך הכול לטובה. כל עוד נדמה לאדם שגורלו נתון בידו חסרה לו שמחת חיים מאחר שתדיר הוא חרד מפני הבאות. לעומתו, אין גבול לשמחה של אדם המאמין שהאלוקים הוא האדון על הבריאה, והוא המנווט את דרכו של כל אחד מברואיו בהשגחה פרטית ומדויקת. השם של חודש אדר, שבעטיו נכתב מאמר זה, מרמז על נקודה זו בדיוק – א' דר, כלומר בחודש זה (אולי בצורה חזקה יותר מבשאר החודשים) ניתן להרגיש את אותה נוכחות אלוקית (נמשלת באות א') בקרבנו. ההכרה שהכול מאת הקב"ה, אשר אוהב אותנו, ולכן כל שקורה לנו הוא לטובתנו (גם אם בעינינו זה נראה אחרת), משחררת ומשמחת ביותר!
 
בן זומא בפרקי אבות שואל: "איזהו העשיר?". התשובה שרובינו היינו נותנים, מתוקף היותנו שבויים בעל כורחנו בתוך הלך הרוח של "החלום האמריקאי", היא שעשיר הוא מי שיש לו כמה בתים יפים, הוא עובד כמנכ"ל מצליח בחברה גדולה, אוכל במסעדות ה"נחשבות", מבלה במועדונים ה"נכונים", לובש את המותגים העדכניים ומבלה פעמיים בשנה בחופשות פאר בחו"ל. למרבה הפלא, התשובה של בן זומא שונה – "איזהו העשיר? השמח בחלקו!", כלומר על מנת להרגיש עשירים עלינו להיות שבעי רצון ממה שיש לנו כעת או ממה שביכולתנו להשיג תוך מאמצים סבירים ומתאימים לנו. התפיסה שלנו לעושר ולהצלחה היא השוואתית. אדם עם כמה מיליונים ייחשב וירגיש עשיר אם מסביבו יהיו אנשים שאין להם סכום גדול כמו שיש לו. לעומת זאת, אותו אדם לא ייחשב וירגיש עשיר בחברה של מיליארדרים. מתי אם כך אדם עשיר מפני שהוא עצמו באמת עשיר ולא מפני שהאחרים עניים? כשהוא שמח במה שיש לו, גם אם זה מעט. חשוב כמובן לזכור שהעושר והאושר לא מתייחסים רק לכמות כסף, אלא לכל צורך חומרי ונפשי אחר שיש לנו.
חברים, החיים הם כאן ועכשיו ולא בדמיונות בהקיץ על האושר הנכסף שמחכה לנו בעתיד או שהיה לנו בעבר. כמעט כולנו לא חיים ברמת תודעה שכזו. כך, בתקופת התיכון רבים חושבים על כמה קשה וכמה טוב יהיה לסיים עם הבגרויות והלימודים (רק אח"כ רוב האנשים מביטים אחורה בערגה ונוסטלגיה ונזכרים "בתקופה היפה בחייהם"). בצבא אנחנו מקטרים על התנאים ומחכים בקוצר רוח לאזרחות. באוניברסיטה קשה ולוחץ ומייחלים לתקופת העבודה והעצמאות שאחרי. כשכבר סוף סוף מוצאים עבודה טובה וראויה מקטרים על התנאים, על הבוס, על השעות וכו', וכו', וכו'. נראה כי היכולת הפשוטה לעצור ולהודות על מה שיש לנו כאן ועכשיו הולכת ופוחתת. מדובר בכישורי חיים בריאים ונורמאליים שכה חסרים לנו היום. לכל אחד מאתנו יש אשליה מתוקה שאומרת: "אילו רק היה לי... בן זוג מתאים/ ילדים/ תפקיד בכיר יותר/ דירה ללא משכנתא/ הייתי רזה יותר – אז הייתי באמת שמח ומאושר". מדובר בדמיון מתעתע של "הגשמה" ו"שלמות", אשר נגרר אל תוך חיינו ומעורר בנו תסכול, תחושת חסר מתמדת ורצון לברוח שוב אל עולם הדמיון משום ששם תמיד חם ונעים. רצונו של הקב"ה הוא שנחייה בעולם הזה ולא בעולם הדמיונות. מצפים מאתנו שנהיה מאושרים כבר עכשיו, שנהנה מכל דבר שיש לנו, בין אם זה מעט, ובין אם הרבה. אם איננו שמחים בחלקינו בחיים כבר כעת בהווה (ויהיה אותו הווה אשר יהיה) פרוש הדבר שכנראה זה לא באמת ישנה כמה כסף יהיה לנו בבנק, מי יהיה בן/בת זוגנו, במה נעסוק, באיזה רכב ניסע, או איזה חלום אחר שיש לנו בראש נשיג, וזאת משום שתמיד נחווה שחסר לנו עוד משהו. חוסר שביעות הרצון לא תלויה במשתנים חיצוניים!! כמובן שלגיטימי לשאוף ליותר, אבל אסור שהאושר יהיה תלוי באותו "יותר".
לפני מספר שנים קיבלתי מתנה נפלאה – הלכתי לישון בריא לחלוטין וקמתי כמעט עיוור לגמרי בעין שמאל ללא שום הכנה והתראה מוקדמת. לאחר שמספר פרופסורים אמרו לי שמדובר בתופעה נדירה ומצערת ושאיבדתי את הראיה לעולמים, בחסדי השם (והרפואה) נמצא הטיפול המתאים וכיום אני שוב רואה 6/6 (טפו, טפו...). אותם שבועות ארוכים בין הבשורה המרה להצלחת הטיפול עברו עליי בתהיות על כך שמעולם לא הערכתי את העובדה שיש לי שתי עיניים ושאני ברוך השם רואה בהן היטב. דווקא מתוך הקושי התעוררתי להעריך את "המובן מאליו". לרובינו יש שתי עיניים, שתי אוזניים, שתי ידיים, שתי רגלים ועוד ועוד. בואו נשמח בחלקנו. תאמינו לי, זה לא מובן מאליו! רבי נחמן כתב שהצרות והייסורים באים לעורר אותנו לשמוח ולהעריך את מה שיש לנו בחיים, כאשר התנהלות חכמה הרבה יותר היא להעריך ולהודות על הקיים מבעוד מועד וכך לא להצטרך לטלטלות ולמכות.
מעבר לחוסר באמונה ולראייה של חצי הכוס הריקה, השורש לעצבות, לפי דברי חז"ל, מתחיל באגו ובגאווה שלנו. כשאדם מלא בעצמו וחושב שהדברים צריכים להתנהל בדיוק לפי רצונותיו ומחשבותיו נכונה לו לרוב אכזבה. אנשים הלוקים במידת הגאווה מועדים הרבה יותר להרגיש תסכול וכעס משום שבעולם (מה לעשות...) יש עוד אנשים ולא תמיד הסובבים אתנו "מתיישרים לפי החליל שלנו". אותו תסכול מביא בסופו של דבר לעצבות ולייאוש. הפתרון לעצבות, אם כך, הוא לשרש את האגו להבין שאנחנו לא מרכז העולם.
דוד המלך כתב בתהילים: "לישרי לב שמחה". כשאנחנו עוטים על עצמנו מסיכות ומנסים לעשות 'פוזות' כדי להרוויח כבוד או כל טובת הנאה שיקרית אחרת הלב שלנו כבר לא ישר והפתלתלות הזו אוטמת אותו מלחוות שוב את כוחות החיים הפשוטים והבריאים.
 
גזלנית ושודדת נוספת של השמחה בחיינו היא תרבות השפע והחומר שקיימת בדורנו. אולי זו רק התרפקות נוסטלגית ודמיונות, אבל נראה כי דווקא בעבר, כאשר היה פחות חומר ופחות תחכום, כאשר היו גם "סתם" עובדים ולא כולם היו "מנהלים גדולים", וכאשר יכולת ללכת ברחוב בראש נקי ולא להיות זמין בכל רגע ורגע בטלפון הנייד, דווקא באותה הפשטות היה משהו נקי ורגוע יותר.
מעבר לכך, נראה כי בדורות הקודמים האנשים היו קרובים יותר אחד לשני, חרף העובדה שאמצעי התקשורת היו מפותחים הרבה פחות. האדם הוא יצור חברתי ("לא טוב היות האדם לבדו") וככזה אנחנו זקוקים לחברה ולחברים. נוצרנו בצורה כזו שאנחנו לא יכולים להגיע לשמחה לבד מבלי שתהיה לנו אינטראקציה עם אנשים נוספים.  מי שאומר "אני לא זקוק לאף אחד, אני יכול לבד" משקר לעצמו. כל אחד זקוק מבחינה נפשית לחבר אחד לפחות עמו יוכל לחלוק את שחבוי במסתרי ליבו, וזו גם אחת הסיבות העיקריות מדוע אנחנו נמשכים לבני המין השני וכה משוועים להקים בית ומשפחה. בתקופת ילדותי כל הדלתות של השכנים בבניין היו תמיד פתוחות ויכולנו להיכנס ולהתארח ללא הודעה מוקדמת ותמיד להתקבל בארשת פנים שמחות ובחיוך. נראה כי משהו מזה הלך לאיבוד בשנים האחרונות. אם בעבר בין הבתים הפרטיים חצצה לכל היותר גדר צנועה, היום כל וילה מקיפה עצמה בחומות, מצלמות וכלב מרייר וחושף שיניים – העיקר להסתגר ולהתרחק ממפגש וקירבה חס ושלום. לא אחת אני עולה במעלית עם שכן ומוצא עצמי מתעניין באדיקות במספרי הקומות המתחלפים על הצג – העיקר שלא יהיה קשר עין ונאלץ לשוחח. מעבר לכך, בעבר לפני דור הסלולרי יכולנו "לנחות" על חבר/בן משפחה ולהעביר עמו ערב בנעימים. היום כדי לתאם פגישה עם חבר צריך לפתוח יומנים (באייפון כמובן) ולנסות לאתר זמן פנוי בין שלל המשימות. אנחנו צריכים חברים אמתיים ולא דמויות וירטואליות בפייסבוק המוגדרים כ"חברים" ושאולי לא פגשנו וגם מעולם לא נפגוש. כדי לשמח אנחנו זקוקים לאהבה אמתית ולא לlike מזויף, קר ומלאכותי. הריחוק וההסתגרות האלה הם הפך הגישה היהודית והפך הדרך ליצור קירבה אנושית, שכה חיונית לשמחתנו.
 
בהמשך לרעיון זה, סוד הסודות בדרך להשיג את האושר הנכסף הוא בלעשות טוב לזולת. אין דבר משמח יותר מלראות אדם אחר שמחייך/ נרגע/ מחכים/ גדל בזכותנו. כל יהודי הוא צינור של השפע של הקב"ה. דרכינו עובר הטוב הלאה לעולם, ולכן אם אנחנו לא מעבירים לאחרים את הדברים הטובים שאנחנו חווים, מרגישים ולומדים אנחנו עושים סתימה בצינור ויכולים לגרום לפיצוץ ממנו אנחנו נהייה הראשונים שנסבול. לתת, לחייך, לפרגן, לוותר – זה בהתחלה נראה קשה והפוך לכל מה שהתרבות הנוכחית מחנכת אותנו לעשות, אבל אין אושר ושמחה גדולים מאלה למי שמקבל יחס זה מאתינו ובראש ובראשונה לנו עצמינו!! ולכן העצה הטובה ביותר לאדם בדיכאון היא להפסיק להתעסק בצרותיו ובאופן מלאכותי לדאוג לצרכים של אדם אחר. הפלא ופלא מובטח לו שהוא עצמו ירגיש טוב יותר.
הנביא ישעיהו כתב ביחס לגאולה: "כי בשמחה תצאו", ונשאלת השאלה מה החידוש פה? הרי ברור שכשנצא לחרות ונשתחרר מכל צרותנו נהייה שמחים! התשובה היא שלא רק שנהיה שמחים בגאולה, אלא שהדרך להגיע לגאולה היא ע"י שמחה. "כי בשמחה תצאו".
 
שנזכה לקחת מחודש אדר, חודש השמחה, את ההבנה מהי שמחה אמיתית, ונהיה שלמים יותר עם עצמינו וחיינו.
 
ניר אביעד



 
פרשת "תרומה" – מספיק עם השטויות
 
בפרשה הנוכחית מתארת לנו התורה בפרטי פרטים את מבנה המשכן שהורה הקב"ה לעם ישראל לבנות במדבר עד שיגיעו לארץ ישראל, שם לאחר כמה מאות שנים יבנה בית המקדש שיחליף אותו. כל פרט במלאכת בניית המשכן מלמד דבר מה על העבודה הרוחנית של כל אחד ואחד מישראל בבניית המשכן הפרטי בנפשו, שכן על המשכן אמר הקב"ה בפרשה: "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם". כתוב "ושכנתי בתוכם", ולא ו"שכנתי בתוכו" (כפי שתחבירית היינו מצפים שייכתב), כלומר השכינה והקדושה לא נמצאת רק בתוך מבנה פיזי עם חפצים פיזיים שמכונה "משכן", אלא ממש בתוך כל יהודי ויהודי.  אחד הדברים שמציינת התורה על המשכן זה שהוא נבנה מעצי שיטים ("ועשיתם את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים"). חז"ל אמרו על כך שהמילה "שיטים" באה מלשון "שטות". אם כן, מדוע נבנה המשכן דווקא מעצי שיטים המרמזים על שטות? התשובה, על פי החסידות, היא שכדי להכניס קדושה וחוכמה לחיים של האדם עליו לוותר על רוח השטות שקיימת בו, להתבגר ולנתב את כוחות הנפש שלו לעשייה חיובית עם משמעות. דווקא מתוך השטויות וההבלים שלו הוא יכול להצמיח כוחות אדירים כל כך שיוכלו אפילו לבנות את המשכן הקדוש.
לוותר על רוח השטות שקיימת בכל אחד מאתנו פירושו להתבגר, להבין שיש לנו תפקיד בעולם ושלא באנו לכאן רק כדי להעביר את הזמן בהבל וריק. מוטל עלינו להבין מה העיקר בחיים ומה הטפל, לקבל את מה שהקב"ה שלח לכל אחד ואחד בהשגחה פרטית, לשמוח עם ה"קלפים" שקיבלנו ובעיקר לחשוב כיצד אנחנו נותנים לעולם ולא רק מקבלים ממנו. לוותר על רוח השטות פירושו לחיות עבור הזולת – ללטף גם כשבא לנו וגם כשלא בא לנו באותה המידה ובאותו מאור פנים.
אדם בוגר לרוב יודע מה חשוב, ובכל זאת הקושי לעשות במעשה את מה שהשכל בתאוריה יודע נובע משני כוחות מנוגדים הקיימים בפנימיותו של כל אחד ואחד. בכולנו חבויים שני טיפוסים – האחד אוהב לעשות דברים טובים ונכונים, ואילו השני מעדיף לנהוג באנוכיות. על מנת לבחור בטוב עלינו להיות מודעים למאבק המתחולל בקרבנו. אנחנו רוצים לנצל טוב את הזמן שלנו, אבל מתחשק לנו לדחות את הדברים לאחר כך. אנחנו רוצים לאכול אוכל בריא, אבל בא לנו על עוגת שוקולד. אנחנו רוצים להחכים וללמוד יותר על עצמינו או לחלופין להשקיע בתחביב אהוב, אבל מתחשק לנו לבלות ערב שלם מול הטלוויזיה. אנחנו מתרגשים מפנייה לעזרה של אדם במצוקה, אבל אז נאטמים ואומרים ש"כבר תרמנו בעבודה". המאבק הפנימי הזה הוא ביטוי של הקונפליקט בין הגוף והנשמה. הנשמה הנצחית שבנו רוצה לעשות את הדברים הנכונים: לאהוב את האחרים, לשאוף לצדק, להתחשב בזולת, לנהוג בהגינות, בכבוד ובאחריות. הנשמה מתאווה להגשים את הפוטנציאל שבה. לעומתה, הגוף שלנו, שסופו עפר, מחפש את הסיפוק הרגעי. הוא נמשך את ההנאות שבאכילה, בשינה, בבטלה ובדאגה המוגזמת מידי לעצמינו לנוחיותנו.
הגדרה נכונה של המילה "טוב" היא נקודת פתיחה חשובה לכל מה שאנחנו עושים בחיים. כמובן שחיוני להתחבר למקור מהימן שמגדיר מהו אותו טוב אמיתי ונכסף. ביעדי ארגון חיזבאללה עשויה להיות הגדרה של "טוב" – "לפגוע ולהרוג כמה שיותר אנשים רק בגלל שהם חושבים ומאמינים אחרת מהם". להבדיל, ההגדרה המערבית המקובלת של המילה "טוב" היא הצלחה כלכלית. אנשים שקועים בדיכאון משום שהם "אינם מצליחנים" או "לוזרים", כהגדרתם המטופשת והחלולה של האמריקאים. רגשות אלה משפיעים על הדרך שבה אנחנו אוכלים, על דגם המכונית שלנו, על מותגי האופנה שאנו רוכשים וכו'. חופשות ומכוניות פאר נובעות רק באופן חלקי משאיפתנו למנוחה ונוחיות, בעוד שתפקידן העיקרי הוא ייצוג המעמד החברתי אליו אנחנו רוצים להשתייך. את מיטב כוחותינו אנו מבזבזים על עשיית רושם ופוזה על הסובבים אותנו. למרבה האבסורד דווקא כלפי אנשים שרחוקים מליבנו, כדוגמת עמיתים לעבודה או דודה רחוקה, אנו משקיעים משאבים כה רבים ומיותרים בניסיון למציאת חן ועשיית רושם, בעוד את האהובים לנו באמת, כדוגמת בן/בת הזוג והמשפחה הקרובה, אנו לוקחים כמובן מאליו. עלינו לשאול את עצמנו, אם כך, האם אנחנו מגדירים את ה"טוב" כ"מה שייראה טוב בעיני הסובבים אותנו?" או שאנחנו מגדירים "טוב" כמה שהוא "בעל משמעות רוחנית וכמה שמעניק תרומה ערכית לסביבה?" היהדות שואבת את הגדרת הטוב מהתורה, אשר מתארת לנו כיצד צריך לנהוג האדם הטוב כלפי חבריו, משפחתו והחברה בכלל. טוב-לב הוא אדיבות, הגינות, יושר לב ונאמנות לקב"ה. יקומו המלעיזים ויאמרו שגם בקרב שומרי המצוות ישנם אנשים רעי לב שגורמים לסביבתם רע. אכן ישנם גם אנשים כאלה, אולם התשובה היא שהם פשוט לא מקיימים את ציווי התורה. אדם העוטה על עצמו סממנים חיצוניים לא בהכרח סיגל לעצמו גם את הפנימיות, שהיא כמובן החשובה והקובעת, של ההוויה היהודית.
בגמרא במסכת בבא-בתרא מסופר על יוסף, בנו של רבי יהשוע, שחלה, נפטר וחזר מעולם המתים (אולי מוות קליני כהגדרתנו...). כשהוא תיאר את שחווה הוא אמר: "עולם הפוך ראיתי – עליונים למטה ותחתונים למעלה". בדבריו הוא כיוון לכך שבעולם האמת, אליו נגיע כולנו לאחר מותנו, דווקא האנשים שפה בעולם הזה לא זכו לכבוד גדול בשמיים זוכים לכבוד מלכים ומעמדם רם ונישא, בעוד מי שהתהדר בתארים נכבדים, היה עשיר גדול בחומר וזכה ליראת כבוד מהחברה – דווקא הם יהיו במעמד נמוך יותר.
משל מפורסם נוסף הוא על ר' מאיר מפרמישלן, אשר פעם אחת בעת תפילתו ל"טיול בשמיים" וראה מחזה מפתיע. הוא צפה באדם בן שמונים משרת ילד בן שבע, ולכן תמה מאוד ושאל מלאך שליווה אותו: "מה קורה כאן?! אין לכם נימוסים ודרך ארץ?". המלאך צחק ואמר: "כאן בשמיים לא מודדים זמן כמו שמודדים אותו אצלכם למטה. אצלכם אדם יכול להעביר שנה שלמה בלעיסת מסטיק ובהייה בטלביזיה מבלי שעשה תזוזה אחת אמיתית לעבר הנשמה שלו ואתם אומרים שהוא גדל בשנה, בעוד אצלנו בשמיים סופרים רק את הרגעים שהאדם באמת עשה מאמצים לעשות טוב, לצאת מהגבולות של עצמו ולהתקרב אל הקב"ה. הילד הזה בן השבע שאתה רואה עשה הרבה יותר מהזקן בן השמונים ולכן הוא נחשב מבוגר יותר".
האם סיפורים אלה קרו במציאות או לא, זה כבר פחות חשוב. העיקר הוא להפנים את המסר ולראות בהם מעין קריאת התעוררות לכולנו לזכור שמה שבאמת חשוב בחיים, ובזה נמדד אדם בוגר מאדם קל דעת, זה מידת הטוב שהשפענו הלאה לעולם, כמות המעשים הטובים שעשינו והאהבה שזרענו סביבנו.
 
כידוע גם את האדם העשיר בתבל קוברים ערום ועריה אף ללא גרביו, ולכן בבוא יום דינו של כל אדם, כשעל המאזניים ישקלו מעשיו הטובים והרעים, לא יעניין אף אחד אם הוא התהדר בתואר מנכ"ל או פרופסור, האם הוא גר בוילה מפנקת וטס לחופשות באיי סיישל או האם הוא נשא כל גאדג'ט חדש שיצא לשוק ונראה במסיבות הכי "נכונות" בעיר. לעומת זאת, השאלות שבוודאות יהיו רלוונטיות יהיו האם הוא נהג להציע לאשתו כוס מים כשהייתה צמאה, שמר על נאמנות לה גם אם יצריו ניסו לשכנעו אחרת, עזר לילדיו בסבלנות להכין שיעורי בית, נתן כבוד להוריו בכל מצב ותנאי, נהג להקדים ברכת שלום לכל שכן ושכן במעלית, לא שיקר ורימה את לקוחותיו בעסקיו, נהג באדיבות בכבישים, לא עקף בתור לקולנוע, תרם ביד נדיבה לנזקקים וכו. היישום של כל השאלות האלה ודאי שאינו פשוט, אולם זוהי תכלית בואו של האדם לעולם. מי שמשכיל לעשות כל זאת אכן בונה בו את המשכן והקב"ה יכול לשכון בתוכו ולהיות חלק ממשי ומוחשי בחייו.
 
האויב העיקרי של אנשים רביםהוא רגע של שקט ובילוי זמן לבד עם עצמם. שימו לב כמה קשה לנו להיות סתם במנוחה מבלי להתעסק פיזית ו/או מחשבתית עם משהו אחר. ברגעים הללו אנו שומעיםאת קולה של הנשמה שקוראת לנו מתוכנו ולא מוכנה להסתפק בהבלי העולם, אלא רוצה ושואפת לאמת ולמשמעות. רבים דואגים להשתיק אותה עם עוד גירוי חיצוני רועש, כדוגמת עוד יציאה לבילוי, עוד שיחה בפלאפון, עוד זיפזופ בטלביזיה וכו', עד שבסופו של דבר גם הקול הזך והטהור הזה הולך ונמוג.
 
בנוסף, להתבגר פירושו לדעת שהעולם הזה אינו הפקר ואנחנו חייבים שיהיו לנו בו גבולות. כלל גדול בחינוך ילדים הוא שכל ילד חייב את ההכוונה של הוריו ומשווע למסגרת ברורה של אסור ומותר, גם אם בחיצוניות הוא מתמרד כנגד אותן מגבלות. ניתן ממש לראות בעיניים כיצד ילד שגדל בלי מעצורים מתפתח להיות אדם אומלל. האמת היא שכולנו ילדים. כולנו צריכים את המסגרת הברורה שתעצור מבעדנו לעשות את כל אשר עולה על רוחנו. אדם שמקשיב לכל תאווה ולכל גחמה גדל עקום. אדם בוגר, אם כך, ידע לשים סייג לפיו ולא לומר את כל מה שהוא חושב ומרגיש. כמו כן הוא ישכיל להגביל את עצמו ולא לאכול ולשתות את כל מה שמוצא חן בעיניו. תרי"ג מצוות עלולות להראות לאדם זר מהצד (ולצערנו גם ללא מעט "דתיים מכוחו של ההרגל") כמערכת מסואבת ומעיקה של חוקים שבאים לאמלל לנו את החיים. חשיבה נכונה ואמיתית הרבה יותר תראה בהם כהנחיות של האבא של כולנו, שמכיר את המקומות בהם אנחנו נוטים להיות חלשים וליפול, כיצד לחיות נכון יותר (בספר הזוהר המצוות מכונות תרי"ג עיטין, כלומר תרי"ג עצות). התמסרות לאותן עצות/הנחיות תגלה עד כמה נשמתנו שיוועה לאותן גבולות שממקדות ומגינות ותעזור לנו לעבור את אותו תהליך התבגרות וויתור על רוח השטות.
 
עיקרון נוסף וחשוב מאוד של היהדות המעיד על בגרות וזניחת רוח השטות הוא עשייה מתוך שימחה. אפשר לעשות את אותה פעולה (כמו להכין בבוקר לילד סנדביץ' לבית הספר, להגיע לעוד יום עבודה במשרד או לעשות ספונג'ה ולנקות אבק בבית) מתוך קדרות או אפילו סתם מתוך אפאטיות ותחושת נמנום כללית, ואפשר לעשות זאת מתוך התחברות ושימחה על עצם העובדה שיש לנו ילד לדאוג לו, עבודה מסודרת בתקופה כה סוערת ובית מגן ונעים שאנחנו עוזרים בשמירה על ניקיונו.
השבוע נכנסנו לימי חודש אדר, שבהם "מרבים בשמחה". חז"ל אמרו ששימחה צריכה להיות המצב הרגיל והשגרתי של היהודי, כאשר ישנם זמנים ומצבים בהם "ממעטים בשמחה" (כמו בצומות וימי אבל) וזמנים בהם "מרבים בשמחה". בחודש אדר אנחנו נדרשים לשמחה מיוחדת. נשאלת השאלה כיצד ניתן לשמוח, כשלעיתים המציאות קשה ואף כואבת? היהדות מסבירה בהרחבה כי שמחה אמיתית אינה סותרת את הצורך להתמודד עם קשיים ואירועים כואבים. לו הייתה השמחה התהוללות קלת-ראש, אכן לא היה מקום לשמחה בשעת סבל וכאב, אבל שמחה אמיתית אינה התעלמות מהמציאות, אלא גישה נכונה כלפיה. השמחה נובעת מהאמונה שגם ברגעים הקשים הקב"ה מכוון את האירועים ליעדים הנכונים. גם אם הדרך מפותלת ויש בה עליות ומורדות – בסופו של דבר אנחנו מתקדמים ולא נסוגים והיא מקילה ביותר את הקשיים הכרוכים לפעמים בעול החיים והיומיום. הרבי מילובאוויטש הביא דוגמא לאדם הנושא ארגז כבד לביתו. אם אין לו שום מושג על תכולתו, ייתכן שיתעייף ואף יתלונן על המשימה שהוטלה עליו, אך ברגע שיתברר לו כי ארגז זה מלא אבנים טובות ומרגליות – לא זו בלבד שמשקל הארגז יהיה מיד כמשקל נוצה, אלא הוא יבקש להטעין עליו ארגז נוסף. זו כוחה של השמחה!
להכין את אותו הסנדביץ' בבוקר, להגיע לעוד יום במשרד או לעשות את אותה הספונג'ה יכול להחוות כארגז כבד ומעיק למי שלא היפך מחשבתו על העולם ויכול להיות אוצר של מרגליות ויהלומים למי שהחליף את משקפיו הישנים.
ההכרה שמשימות ומטלות חיינו אינן סתמיות והניסיון ליצוק לתוכן משמעות הן אלה שעוזרת לנו לצלוח את מסע החיים עם חיוך והן אלה שמעידות כי זנחנו את דרכי השטות, שאנחנו ראויים לבנות את המשכן ושהקב"ה יכול לשכון בתוכנו.
 
ידוע שבשמו של חודש אדר מסתתר רמז נפלא – אדר זה אותיות א' דר, כלומר הקב"ה (שמיוצג לרוב באות א') גר, או יותר נכון, נגיש לנו יותר בחודש הזה. מהו המפתח, אם כך, להרגיש את אותה קירבה נפלאה לאלוקים? התשובה היא להגביר קצת יותר את הווליום של הרגשות של השמחה והאמונה הפשוטה שהמציאות טובה, כמו גם להנמיך קצת את הווליום של הדאגות (מהמצב הפוליטי, מהמחשבה כיצד נסגור את החודש, מהדמיונות האובססיביים מה חושבים עלינו ומי אוהב או לא אוהב אותנו) ופשוט להיות.
 
שבת שלום וחודש אדר שמח, ניר אביעד
 


 
גשם, רד כבר גשם!!
בחודש וחצי האחרונים, מאז הסערה הגדולה שהסעירה את מדינתנו, אני מוצא את עצמי מידי יום מקשיב לתחזית מזג האוויר ומתאכזב בכל פעם מחדש. "ינואר השחון ביותר מאז ומעולם", "שנת בצורת", ושאר מיני כותרות עצובות שכאלה  נזרקו לחלל האוויר, ולי אין מנוח ונחמה. לא יעזרו עוד אלף מתקני התפלה – אנחנו רוצים גשם, אנחנו צריכים גשם, אנחנו משוועים לגשם.
אני יודע שאני לא לבד. מחברים רבים אני שומע את הדאגה הזו ואת הצורך הממש נפשי לראות את העננים האפורים ממטירים עלינו את הגשם המבורך, את השלוליות נקוות בצידי הדרך ואת החזאי מספר בסיפוק איך הכנרת עלתה בעוד סנטימטר וחצי .
 
במקורות היהודים התורה מומשלת למים. זו היא גם הסיבה העמוקה מדוע אנו כה מצפים למים שירדו מהשמיים. ברובד הפשוט המים, כאמור, מספקים את הצורך בשתייה ומסייעים לחקלאות ולתעשייה, אולם ברובד העמוק יותר המים הם המשמעות והרוח שכולנו מחפשים. בדור שלנו אנו רואים את ההתעוררות הגדולה של רבים לשוב את מקורותיהם היהודים ולהרוות את צימאונם, כפי שניבא הנביא עמוס: "הנה ימים באים נאום ה' והשלחתי רעב בארץ. לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'". רבים וטובים כבר לא מסתפקים במרדף אחר הממון, הכבוד המזויף מבני אדם וההנאות הגשמיות של החיים בתוך הסביבה הקרה והמנוכרת בה אנו חיים, אלא כמהים לאמת, למשמעות ולחיבור לעצמם ולנשמתם.
 
בעקבות ההבנה הזו מה הפרוש והמשמעות הפנימית שהיהדות נותנת למים, אנחנו יכולים להבין את המשקל הרב שנתנו חז"ל לגשם ולממטרים מעבר, כאמור, לתכליתם החשובה כמספקי מים גשמיים. במסכת תענית במשנה נכתב כי "גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה וכיום שנבראו בו שמים וארץ", "גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גלויות", ואפילו "ביום גשמים אף פרוטה שבכיס נושאת ברכה". לאור התחזיות המפחידות שהתפרסמו בתקופה האחרונה לפיהן צפויה לנו עוד שנה שחונה חשוב שנשאל את עצמינו לפשר הדבר. האם זו רק תוצאה של ההתחממות הגלובלית? האם מדובר בגורל אכזר שנחת עלינו? ובעיקר – האם יש לנו אפשרות מעשית ביותר לשנות את הגזירה הקשה?
על מנת לנסות לענות על שאלות אלה יש לשאול שאלה נוספת וחשובה לא פחות – מדוע בארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש, כמעט ואין אוצרות טבע ואפילו המים נמצאים בה בצמצום?
התשובות לכל השאלות האלה טמונה בעובדה שעל פי התוכנית של הקב"ה, הגשם והמים אמורים לשמש כנקודת החיבור הפיזית והרוחנית בין השמיים והארץ.
הקשר שלנו עם בורא העולם, כבני אדם, הנאבקים בתאוות וביצר הרע ומשוועים לאמת ואמונה, בא לידי ביטוי ומבחן בכמות המשקעים שתרד משמיים. כאשר יש נתק בין שני העולמות אזי גם המחבר-המקשר (הגשם) חסר. לא יעזור לנו אם נשזרע עננים ונקים מתקני התפלה מתוחכמים, עדיין השליטה תהיה בידי הבורא.
 
הגמרא מספרת לנו על שלושה מפתחות שנמצאים בידיו של הקב"ה: מפתח תחיית המתים, מפתח הפוריות ומפתח הגשם. למרות שאין כל ספק שבכל שלושת התחומים האלה נעשו התפתחויות מדעיות מופלאות, וגם אם פה ושם מתחנו את גבולות היכולת האנושית, עדיין גם היום מפתח המאסטר נמצא אצל המאסטר. למרות העובדה שהאדם המודרני רגיל להרגיש "גדול" ובעל שליטה בחייו, למרבה האבסורד האמצעי שמשפיע יותר מכל על רווחתו האישית ועל הישרדותו- הגשם  נותר מחוץ להשיג ידו, כך שכל שנותר לו הוא לעמוד בצד ולחזות בעובדה שגם חוכמתו ותחכומו לא תוכל במקרה הזה להושיע. התלות המוחלטת הזו בהחלטתו של הבורא האם להוריד או לא להוריד גשם חזקה במיוחד בארץ ישראל בה מקורות המים דלים.  כבר בספר "דברים" משווה משה רבנו בין ארץ ישראל ובין מצרים באומרו: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא...אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים". במצרים זורם הנילוס ועל פי התיאור בפסוק זה מספיק שהאדם מכוון עם רגלו את זרם המים אל הערוגה כדי שהגידולים ייהנו ממים טריים, בעוד בארץ ישראל יש צורך לחכות לממטרים משמיים.
על פניו, אם הייתה לנו אפשרות לבחור בין המציאות הראשונה של מים שזורמים בשפע ובחופשיות כמו במצרים לבין המציאות הנוכחית של ממטרים לא סדורים ולא מובטחים מראש כמו בא"י, אזי ודאי שכולנו היינו בוחרים באפשרות הראשונה. אולם כאן בא המשך הפסוק ומסביר את המציאות הרוחנית המיוחדת של א"י שבגינה זכתה לכל הסופרלטיבים והמעלות האפשריות: "ארץ אשר ה' דורש אותה. תמיד עיני ה' אלוקיך בה. מראשית השנה עד אחרית שנה".
במצרים אומנם קיימת אספקת מים מובטחת מראש והאדם אינו חש שהוא תלוי בחסדי שמים, אולם במובן מסוים הוא רחוק מהשגחתו התמידית של הבורא. לעומת זאת, בא"י ההשגחה האלוקית היא זו המפקחת על גורל המים בצורה ישירה. עם ישראל מעדיף את התחושה של המצאות תחת פיקוחו הישיר של הבורא, למרות הקושי הכרוך בכך. קשיים אלה רק מחשלים ומחזקים את הביטחון והאמונה בה', ואמונה זו היא זו שבונה את האדם ומבטיחה לו שפע רוחני וגשמי.
הדבר דומה לעונשו של הנחש בגן העדן, אשר נאמר לו כי "ועפר תאכל כל חייך". על פניו הנחש קיבל צ'ופר – הבטחה למזון תמידי, אולם באים המפרשים ומסבירים שאין עונש גדול מזה, שכן מרגע שהקב"ה סיפק לו את מזונותיו הוא זנח אותו לנפשו וזאת מציאות קשה יותר מכל עונש אחר. עדיף לסבול ולהיות בקשר עם הבורא מאשר חיי רווחה אך נתק ממנו.
 
כדי להשלים את התמונה ולהבין את היחס המיוחד הזה שקיים רק בארץ ישראל ורק בין הקב"ה ועם ישראל ביחס לכמות המים שתרד, חובה לחזור את קריאת "שמע "ישראל", אותה אנחנו אומרים פעמיים בכל יום, ולהיזכר בתנאי המאוד ברור שמציב בפנינו הקב"ה בספר "דברים" פרק יא': "וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם - לְאַהֲבָה אֶת ה'  אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם,  וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ.  וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ; וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ.  הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם ה' אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם. וְחָרָה אַף-יְהוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ. וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה, אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם".
ניתן לקרוא את הפסוקים האלה והשיניים תנקושנה מרוב פחד לשמע הצרה שתנחת עלינו אם נסטה מהדרך הטובה ולא נשמע לדבר ה', אולם ניתן לקרוא את הדברים הללו בעיניים אחרות לחלוטין – עיניים אופטימיות ומלאות תקווה מתוקף ההבנה ש"הכול בידיים שלנו". מצד אחד אנחנו אכן תלויים בחסדי הבורא באופן מוחלט והוא זה שמחליט אם וכמה מים ירדו, אולם מהצד השני זה לחלוטין תלוי בנו – באופן ובמידה שנשמע בקולו.  מה פרוש לשמוע בקולו? בראש ובראשונה להיות אחים אוהבים אחד של השני. כמו בכל בית, אין דבר שכואב לאבא יותר מאשר לראות את הבנים שלו רבים בניהם. לפיכך, על מנת שנזכה לשנה גשומה עלינו לשכנע את הקב"ה שאנחנו ראויים לכך. איך עושים את זה? ע"י הגדלת מעשי החסד, הגברת הפרגון והערבות ההדדית, הגדלת האכפתיות איש לרעהו ויישום כלל-העל של התורה: "ואהבת לרעך כמוך".
 
כולנו זוכרים עוד מימי גן-חובה את הסיפור ממסכת תענית במשנה על חוני-המעגל, אשר בזכות תפילותיו, שבקעו רקיעים והנדר שנדר לא לצאת מהמעגל ששרטט על החול עד שהגשם יבוא, הקב"ה אכן נעתר לו והבצורת נפסקה. המשך הסיפור קצת פחות מוכר, אך יש בו מסר אדיר לכולנו. לאחר הנס הגדול שמעון בן שטח (מגדולי ישראל וראשי הסנהדרין באותם הימים) העביר ביקורת על חוני-המעגל באומרו שאסור היה לו לבצע את הפעולה הזו וכי במקום להיעזר במיסטיקה ו"טריקים" רוחניים היה עליהם לטפל בבעיה האמיתית שמנעה מהגשם לרדת באותה השנה. באותה התקופה, כזכור, היה סכסוך פנימי בין שתי "המפלגות" הגדולות של אותם הימים - הפרושים והצדוקים, והעם היה מפולג ומשוסע. כתגובה להתנהגותנו כאן למטה, הקב"ה החליט שאנחנו לא ראויים לשפע ולברכה שלו ועצר את השמיים מלהוריד גשם.
הכוח שלנו כאומה הוא בקשר הישיר עם הבורא, קשר שבא לידי ביטוי בכמות המשקעים היורדים. כאשר אנחנו נשמעים לו אנחנו זוכים לשנה גשומה ואילו כאשר אנחנו רחוקים מלקיים את ציוויו אנחנו נענשים בבצורת ויובש פיזי ורוחני. המדהים הוא שלא רק אנחנו הבנו את הקשר הזה וישנן עדויות מלפני 150 שנה על הערבים שחיו בירושלים ובחברון וששכרו בכסף רב את היהודים כדי שיתפללו לחסדי הבורא כשלא היה גשם. גם הם הכירו באמת הפלאית הזו.
 
למים יש שתי תכונות משלימות: הם מנקים כל מה שמלוכלך ומיותר, ובנוסף מגדלים את החיובי שכבר טמון במציאות. ברגע שהמים פוגשים זרע/פוטנציאל הן נותנים לו חיים ועוזרים לו להיות מי שהוא. שתי התכונות האלה הן בדיוק מה שהקב"ה מצפה מאיתנו  לעשות – לנקות את הלכלוך המוסרי מהעולם ולגדל את הטוב שכבר קיים, אבל שבמציאות הרוחנית כפי שהיא כרגע לא יכול לבוא לידי ביטוי.
המסר הזה רלוונטי מאוד לחיים של כל אחד מאיתנו: מעבר למקלחת של מים וסבון לפני השינה כדי לנקות את הגוף מלכלוך וזיעה, עלינו להכניס למערכת הרגשות שלנו מים מסוג אחר – מים של רוחניות ושל אכפתיות לסובבים אותנו. המים האלה ינקו אותנו מהמידות השליליות שיש בנו ואח"כ גם יגלו לנו ויצמיחו את הפוטנציאל האדיר והאלוקי שקיים בכל אחד ואחת מאיתנו.
רובינו משחיתים את זמנינו וכוחותינו ברגשות מאוסים של קינאה, כעס, אגו, עצבות וכו'. מי שמתייאש כבר ממש יכול להאמין שזה מה שיש לעולם להציע לנו ושזה מי שהוא ואין מה לעשות בנידון. האמת היא שיש הרבה מה לעשות בנידון! כל אחד מאתנו יכול להיות בעצמו כמו הגשם ולנקות את עצמו ואת העולם כולו!
 
אפשר לשבת בסלון ולצקצק בלשון כששומעים שלפנינו עוד שבוע יבש, ואפשר, מאידך, להחליט להתחזק באיזו עשייה טובה, לתת צדקה ביד רחבה, להיות סבלניים לילדינו, לוותר לנהג ברכב ממול שרוצה להשתלב בנתיב, לחייך במעלית אל השכנה מקומה חמישית ולשאול לשלומה, לוותר על הכבוד המזויף מבני אדם, לא לגזול מהמעסיק שלנו, וכו' וכו' וכו'. בכוחנו ממש לקבוע לכמה מים נהיה זכאים!
 
לסיכומו של דבר – התשובה לשאלה הסופר-חשובה ואקטואלית: "האם לפנינו חורף שחון?" תלויה, כאמור, בנו.
ע"י תפילות מעומק הלב לחסדים ולגשמי ברכה, ובעיקר ע"י מעשים טובים אנחנו יכולים לכופף את חוקי הטבע ולהוכיח לכל החזאים למיניהם ששקעים ברומטרים ועננים הם תוצר ישיר למידת הקשר שלנו עם הבורא ולא כפופים לשום פרמטר אחר או לאקראיות כזו או אחרת של הטבע.
 
בעזרת השם ובעזרת העשיות שלנו שנזכה לחורף גשום ופורה.
שבוע טוב, ניר אביעד
 
 
 
 
 
 
תגובות הוסף תגובה הוסף תגובה